משרד הביזוי

טור משרד הרישוי זוכרים את "המטריקס"? שובר הקופות והקופים ההוא שטען שבעצם מתחת לעולם החמוד והנוצץ שלנו מתקיים עולם אמיתי, אפל, תת-קרקעי, מטונף, שערך חיי האדם בו נמוך מזה של גידי אורשר כרגע, ורובנו מעולם לא היינו בו כי נוח לנו לחיות באשליה של עולמנו הרגיל, המלאכותי והמוגן? ובכן, מה אתם יודעים, זה הכל נכון! הבמאים של "המטריקס" – כולל אלה מהם שהפכו מאז לאישה ואלה מהם שלא הפכו מאז לשום דבר – צדקו לכל אורך הדרך.
השבוע גיליתי שבאמת יש עולם אמיתי ואפל שרובנו לא נדע עליו לעולם ופועל עמוק (קומה מינוס אחת) מתחת לפני הקרקע של עולמנו המוגן. עולם זה מכונה, בעגה המקצועית, "משרד הרישוי".
כן, אני יודע מה אתם אומרים: "הוא שוב מגזים, הייתי פעם במשרד הרישוי וזה לא היה כל כך… רגע, בעצם אני לא זוכר בכלל מה קרה לי במשרד הרישוי! אשכרה לא זוכר מזה כלום. יכול להיות שפשוט, כמו המוות ותמונות לא מפוטשות של שרה נתניהו, אני מדחיק את זה?"
ובכן, ברוכים הבאים למדבר של הממשי; משרד הרישוי (סניף בני ברק, אם אתם מוכרחים לדעת מהו האתר שנבחר זו השנה העשירית ברציפות למוביל רשימת "עשרת המקומות שחייבים לא להיות בהם לעולם" של טיים-אאוט) הוא מה שכבר הוגדר, על ידי כל שלוש הדתות המונותאיסטיות, כ"תופת".
נכנסתי לשם עם אמא – שנזקקה לאיזו הסדרת בעלות מסובכת על רכב – ויצאתי עם אמא'לה. באתי לתמוך ויצאתי נתמך. באתי כנהג ויצאתי כמונהג.
את המקום – השוכן בירכתי "דיזיין סנטר" ברחוב הלח"י (תגיעו לפינת אסי עזר, שם תשאלו) – ניתן לזהות מרחוק באמצעות שובל ההמונים המשתרכים מול מכונה אוטומטית בודדה המתיימרת לפטור אותך מהצורך להמתין לפקיד ומתפקדת כמו כל מכונת מזל בווגאס; עושה הרבה אורות, שואבת מזומן ונותנת לך כלום.
אין ברירה אלא להיכנס פנימה ולקחת את מה שהם מכנים "מספר" (קיצור ל"מספר מוות", כי בהמשך תגלו שאין דרך להעריך אם המספר או המוות יגיע קודם), ולנסות להבין באיזו מציאות אלטרנטיבית נחתת.
החלל הפנימי של משרד הרישוי מעוצב בטוב-טעם באמצעות כסאות, רצפה וקירות שכולם מחופים עור. אנושי. של בני אדם. שהיו שם לפניך וכרגע מרפדים בהמוניהם הבלתי נתפסים כל סנטימטר פנוי בחלל הקטן. ראיתי אנשים שכובים על הדלפקים. על המחיצות. על התקרה. על אנשים אחרים.
המאבטח הבודד במקום – אדם שהקריירה שבה בחר מאלצת אותו להשתתף מדי שבוע במלחמת ששת הימים – מנסה, כמיטב חוסר יכולתו, להסביר להמונים שגם אם זה נראה כרגע לגמרי בלתי נתפס ברמה המתימטית, בכל זאת יש להם סיכוי להגיע לפקידה בדלפק. באמת, אין לדעת; המדע מתקדם במהירות ומחולל נפלאות בענף תוחלת החיים. וחוץ מזה, הוא מדגיש שוב ושוב, "אין היום תור מהיר". אבל אל תהיו עצובים; תור מהיר הוא ג'אנק. הוא לא מזין בכלל.
אז הוצאנו מספר מהמכשיר. קיבלנו את מספר המזל-שלא-באתם-אחר-כך 075. הקאונטר הגדול הראה 902. שאלנו את המאבטח מה קורה פה, והוא הרגיע והסביר בחיוך ש"כשזה יגיע לאלף זה יתאפס", כלומר שיש רק עוד 173 ממתינים לפנינו. "זה אמיתי?" שאלתי בתדהמה, ואז הסתכלתי סביבי והבנתי שכנראה שלא; לא ייתכן שיש לפנינו רק 173 איש. בפועל זה נראה הרבה יותר כמו 1,730.
מה יכולנו לעשות? עשינו את מה שעשה, בשעתו, נפתלי (היי, אתה לא נולד שר חינוך!) בקלאסיקה "הסיר של נפתלי": ישבנו. וישבנו. וישבנו. וישבנו. וישבנו וישבנו. וישבנו. וישבנו.
התור התקדם לאיטו, ואנחנו חווינו את מלוא ששת השלבים המקובלים במעגל החיים של המיתולוגיה המשרד-רישויית:
1. התור זז איכשהו. הקאונטר מתחלף לעיתים, ולעיתים פחות. ההמונים רגועים יחסית, רובם עסוקים מדי בלהיות לבושים רע.
2. כעבור לא יותר משעתיים וחצי מגיע – לא תורי, מה פתאום – רק המאבטח, ומכריז: "נפתח תור מהיר!". ההמונים, בתגובה, רומסים למוות את יתר ההמונים בעודם שועטים בהמוניהם לאשנב המוכרז תוך שהם מאבדים – הייתי אומר צלם אנוש אבל זה גרוע יותר: הם מאבדים את הפתקית עם מספרם בתור הרגיל.
3. הקאונטר בתור הרגיל נתקע על "042" למשך עשרים דקות, בזמן שהתור המהיר מתקדם במהירות.
4. איפשהו בשנת 042 אחרי הספירה, להמונים בתור הרגיל נמאס והם עולים על הבסטיליה, כלומר על דלפקי הפקידות. גבר מבוגר אחד צורח "אין לי כליה! הנה, תראי תעודות! יש לי קוצב לב!". ההמונים מתרככים ומוכנים לתת לו להיכנס בלי תור. "אני פה עם תינוק בוכה!" מייללים אישה ותינוקה. ההמונים מתרככים ופוסקים שהיא תיכנס בלי תור עוד לפני הבלי-תור בלי-כליה. אמא שלי מתרוממת ממקומה בהליכה איטית ואני שוקל לצרוח "אני פה עם אמא שלי! האלמנה! פעמיים! בלי בעל!" – אבל אז נכנס פיליפיני כשהוא דוחף זקנה בלי חיים על כסא גלגלים, וההמונים, בהומאז' משכנע לים סוף, נבקעים לשניים ונותנים להם לגשת לפקידה בלי תור עוד לפני האמא-עם-תינוק והגבר-בלי-כליה.
5. המאבטח מחליט לדכא את המהפכה ביד ברזל, צורח על הפקידות להחליף מספר בקאונטר ועל הציבור לקחת שלושה צעדים אחורה. אבל מאוחר מדי; הציבור מתעלם ממנו ובוחר ב –
6. אנרכיה.
איפשהו אחרי השעה שלישית, הגענו סוף סוף לדלפק. "הנה מוטלות גופותינו", אמרתי לפקידה בעודי מוחה זיעה ממצחה, והיא רק הסתכלה עליי במבט של "אותך למירי רגב, יא ביאליק".
ההמון מאחורינו המשיך לדחוף. המאבטח המודאג צעק "מי שהתור שלו לא הגיע – תחכו בחוץ, תנשמו קצת אוויר!" אבל האוויר עצמו הגיע באיחור, קיבל מספר לא ריאלי בתור ועזב את המקום במטרה לחזור ביום אחר.
יום העבודה שלי נגזל. אמא שלי עברה חוויה שאף אישה בגילה – או באיזשהו גיל. או גבר – לא אמורים לעבור. אגף הרישוי הוא חלק ממשרד התחבורה, אבל שר התחבורה ישראל כץ עסוק רוב היום בייצור כותרות חלולות לגבי מחלפים, רפורמות בייבוא רכב, "מהפכת התחבורה הציבורית" ועוד עניינים שלא באמת קורים בפועל אף פעם. ובינתיים, בחדר האחורי ההוא בבני ברק – וכמותו קיימים עוד עשרות חללים מעופשים, דחוסים ואלימים שמעמידים משרדים ממשלתיים לרשות אזרחים הזקוקים לשירותיהם – מתחולל גיהנום יומיומי, בעיקר אם אתם אנשים מבוגרים.
תקציב זניח לחלוטין במושגי כל משרד ממשלתי יכול היה לסדר חלל המתנה אנושי ומרווח יותר, עוד שתיים-שלוש פקידות וגם שעות קבלת קהל שנושקות, איכשהו, למה שמכונה במשק "יום עבודה" (רמז: זה לא 8:30 עד 12:00).
אבל למה לעשות משהו לטובת האזרחים? זה בסך הכל הכסף שלהם שמממן את המשרד הממשלתי, והם אמורים להיות אסירי תודה. חוץ מזה, לך תביא עיתונאים להנחת אבן פינה לחדר המתנה. אלא שבסוף, חדרי ההמתנה האלה הם המקום המשמעותי היחיד שבו פוגש הישראלי במשרד הממשלתי ובמה שהוא עושה – כלומר לא עושה – עם הכסף שלו.
אז לישראל כץ לא איכפת מאמא שלי או מיום העבודה שלי. אני מבין את זה. האמת, גם לי לא ממש איכפת מאמא שלו או מיום העבודה שלו. אבל המצב, כץ חביבי, הוא כזה: אני למקום ההוא לא חוזר, גם אם המשמעות תהיה נסיעה לנצח ברכב לא חוקי ללא רישוי מוסדר. לשופט אני אגיד: "כבודו, קח מספר. עכשיו בוא, קופצים ליום בלתי נשכח בבני ברק".