כולם רוצים לכתוב.
סוכני ביטוח, עורכי דין, מתרגמות לעברית, מאפרות, קבלנים, מדריכי כושר גופני – כולם אומרים לי שהם רוצים, שיום אחד הם עוד יכתבו, שחבל שאין להם יותר זמן, שיש משהו שפעם הם התחילו, זה על המחשב איפשהו – כולם רוצים לכתוב, ולכתוב זה יופי של דבר לרצות. אם יש דבר מהנה יותר מכתיבה – ויש לא מעט דברים כאלה – מדובר במחשבה על זה שיום אחד תשב ותכתוב.
העניין הוא שחצי מהישראלים באמת כותבים בזמן שהחצי השני מתכנן להתחיל – ואז הם מתחלפים. ספר חדש נולד ויוצא בישראל בממוצע כל ארבע שעות, וספר חדש מת – בהתאמה – כל ארבע שעות. גופתו של ספר שזה עתה נולד יוצאת לדרכה הראשונה והאחרונה ממחסני הוצאת הספרים, עוברת דרך חודש של חניטה על מדף בסטימצקי וצומת ספרים, וחוזרת אל מחסן הוצאת הספרים. תהא נפשו המיוסרת של עוד ספר צרורה בכריכה רכה בדירת אמו של המחבר.
אלה החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שעכשיו גם אתם יכולים! הוציאו את הספר שלכם בכל מחיר – אפילו בהוצאה עצמית – ותראו איך החיים שלכם, הפרסום שלכם, חשבון הבנק שלכם, מצבכם הנפשי, נשארים בדיוק אותו דבר.
זה לא קשור לאיכות הכתיבה שלכם. זה קשור לאיכות הכתיבה בישראל בכלל. והמשרד לאיכות הכתיבה קובע: הכתיבה מסוכנת, בעיקר אם אתם מתכוונים לנסות לשלם באמצעותה על שירותי בריאות, תזונה, דיור או כל דבר אחר. הכתיבה בישראל היא, רשמית, תחביב. לא מקצוע. אתם יכולים לכתוב – אפילו לכתוב טוב. אתם יכולים לכתוב באופן מקצועי. רק אל תצפו לשום דבר בתמורה. "זה תחביב שבמקרה גם משלם משהו," כמו שאמר פעם לי אחד מעורכיי כשסירב לאשר העלאה.

***

יש עוד סוג של אנשים שרוצים לכתוב: כותבים.
גם אני רוצה לכתוב – למעשה אני חייב לכתוב. אל תיתנו לי למכור לכם את הבולשיט הרגיל על קול פנימי שמכריח אותי לשבת ולכתוב; הקול הפנימי שלי דווקא אומר לרוב משהו כמו "וואללה התעייפתי, בא לך להיכנס לטוויטר לראות מה חדש? כבר רבע שעה לא בדקת." אני לא חייב לכתוב בגלל קול פנימי. אני חייב לכתוב כי זו דרכי לשלם שכר דירה.
אני כותב בשכר. אני חיה נכחדת. אני כותב מכיוון שמישהו רוצה ומוכן לשלם על הכתיבה שלי – ומתישהו זה ייגמר. לא מכיוון שהכתיבה שלי תהפוך רלוונטית פחות (לכל מי שאמרו "זה כבר קרה, אידיוט" – יש לכם ג'וק על הרגל. בחיי. תסתכלו) – אלא מכיוון שהכתיבה שלי, כמו הכתיבה בישראל בכלל, תהפוך שווה פחות, ואז שווה כלום. זה כבר קורה. ממש ברגעים אלה האינטרנט – ולא רק הוא – הורג את הכתיבה שלי, כמו את כל יתר הכתיבה בתשלום בישראל.
האם אני הייתי משלם על הכתיבה שלי? האם הייתי משלם על הכתיבה העיתונאית של מישהו בכלל? אני נכנס לאינטרנט ומוצא שם את הכותבים הכי טובים בישראל שאף אחד לא משלם על הכתיבה שלהם. אני נכנס לבלוג של תום ב"ישרא-בלוג" ומקבל כתיבה אישית-חברתית באיכות ייצוא. אני נכנס לבלוג המוזיקלי של גיא חג'ג' ומקבל את מה שאף מגזין מוזיקה ישראלי לא-קיים לא יוכל לתת לי. אני נכנס לבלוג של בועז כהן. של כנרת רוזנבלום. של יובל דרור. של ריקי כהן. אני מחזיק מהכתיבה הזו כמו שכותביה לא מחזיקים ממנה – עובדה; אף אחד מהם לא מנסה לגבות עליה תשלום. אולי שמעתם על האנשים האלה – הם לא לחלוטין אלמונים, אבל כמות החיילים האלמונים של הכתיבה הטובה באינטרנט לא קטנה. לא חסרה באינטרנט כתיבה טובה, כמו שלא חסרה הקלדה איומה. יש הכל.
האנשים המסוימים האלה רוצים לכתוב וכותבים. הם כותבים היטב, והם עושים את זה חינם. האנשים האלה מנסים להרוג את המקצוע שלי – שמבוסס על כתיבה בתשלום – כי הם מכתיבים את תנאי השוק החדשים: כתיבה לא צריכה לעלות לקורא שום דבר. האנשים האלה מנסים, בקיצור, לחסל את יכולתי לשלם שכר דירה. בתגובה, אני ממשיך לקרוא אותם ולא לשלם להם. כמו שהם מעדיפים.

***

כולם רוצים לכתוב, אבל כתיבה שווה עכשיו כמעט כלום. כשאני נתקל בטקסטים מצוינים באינטרנט אני מרגיש כמו מי שמצא ערימת יהלומים מושלכת על המדרכה. אני שמח, אבל אני תוהה למי הם שייכים, ולמה מישהו בכלל זרק אותם שם. אני משער שהאנשים שכתבו אותם כותבים כתחביב ולא תופסים כתיבה כמשהו בעל ערך. אין לי מושג מי זה תום מ"ישרא-בלוג," אבל אני משער שהכתיבה בשבילו היא רק עיסוק צדדי, תחביב שכזה, מלאכת יד. האם ייתכן שהאיש – שהוא, לא יודע, מתכנת מחשבים? טכנאי מקררים? נגן בס? – עושה מספיק כסף מעבודתו ולא אכפת לו לתת את הכתיבה שלו לגמרי בחינם?
כי כל האנשים שנותנים את הכתיבה שלהם בחינם באינטרנט תופסים כתיבה כמשהו חסר ערך – כלכלי, לפחות. יש להם, כנראה, מקצוע מכניס אחר, והאינטרנט הוא המגירה הגדולה בעולם.
האנשים האלה מאיימים להפוך גם את הכתיבה שלי לחסרת ערך – כי למה, בעצם, שמישהו ישלם על משהו שהאינטרנט מוצף בו? "יש פוסטים מבריקים באינטרנט, זה נכון – אבל הם יחידים. אין איזו עקביות יוצאת דופן של כותב," מרגיע אותי חבר עורך. "והם לא עומדים בסטנדרט הקשה ביותר שבו עומדים כותבי טורים: להגיש פעם בשבוע, בלי הקלות, בלי עונות וכמעט בלי חופשות, ולבדר כל הזמן".
טוב, בסדר. אני מנסה לגרום לזה לתת לי להרגיש טוב יותר – אבל בכל זאת, אני מרגיש קצת נכחד יותר מול כל בלוג מצוין נוסף. וכשאני חושב על לכתוב ספר, אני נכנע מראש; בשביל מה, בעצם? כדי שרשתות הספרים יתייחסו גם לספר שלי כאל סחורה שתירקב אם תישאר על המדף עד סוף היום, וימכרו אותו מיידית בעוד מבצע "רק קח את זה מפה" סטנדרטי?
ראיתי השבוע את רשימת רבי-המכר של סטימצקי באחד מחלונות הראווה שלהם. הם הציעו שם חצי מרבי-המכר האלה תמורת 20 עד 25 שקל "לחברי מועדון." כאוהב ספרים וכמי שנטש את סצינת המועדונים די מזמן, אין לי שום רצון להיות חבר במועדון שעיקר מהותו להרוס את כתיבת הספרות בישראל, מכיוון שברור לי שכאשר ספר נמכר ב20- שקל, הסופר מקבל על המכירה הזו, במקרה הטוב, דיזנטריה. שום סופר (או קורא) אמיתי לא יראה בזה מחמאה, והספרות בישראל הופכת, בהתאם, לאירוע חובבני לנזקקים.
כן, החשודים הרגילים – מא.ב. יהושע ועד גרוסמן, כל העשרה – מצליחים לחיות מכתיבת ספרים. אבל כל אלפי האחרים מתבקשים להרגיש אסירי תודה כשמישהו עושה להם טובה ומוציא אותם לאור. לכן אף אחד כאן כבר לא מתכנן להיות סופר מקצועי. אבל כמו שלא אמר וודי אלן: מי שלא יכול לעשות, כותב, ומי שלא יכול לכתוב, כותב ספרי עיון. הכתיבה מעולם לא הייתה זולה יותר. כל אחד כותב משהו. כל אחד מפרסם. יש כל כך הרבה מזה עד שהרעיון לגבות או לשלם כסף על כתיבה מתחיל להסתמן כחוצפה אחת שחברת חשמל עוד לא חשבה עליה.
האם כותבים בתשלום עומדים להצטרף לסוכני נסיעות, מוכרי דיסקים ודודו טופז – אנשים שהמקצוע שלהם עבר מהעולם די לאחרונה? האם כולנו עומדים להתנגש בקרוב בקיר ה"היי, אתה עובד במקצוע כל כך מהנה, עד שבעצם אתה צריך לשלם לנו תמורת הזכות?"
לא יודע, אבל לכל סוכני הביטוח, עורכי הדין, המתרגמות, המאפרות, הקבלנים ומדריכי הכושר הגופני שרוצים לכתוב וכבר כתבו משהו וגם נרשמו לסדנה של אשכול נבו בעוד חצי שנה: אל תוותרו. על המשרה הנוכחית שלכם, כלומר. אתם תזדקקו לה.

(פורסם ב-28.10.2011)