הבלתי מטופלים

טור בלתי מטופלים

לפעמים כשקשה לי להירדם, אני שוכב במיטה וסופר פסיכולוגיות.
כן, יכולתי לספור אקסיות. יכולתי לספור כבשים. אבל מה לעשות – היו לי בחיים יותר פסיכולוגיות מאקסיות, גם אם תצרפו לרשימת האקסיות את כל הכבשים שהיו לי.
מתי בעצם הפסקנו, כולנו, ללכת לפסיכולוגים?
נדמה לי שכששנות התשעים נגמרו. אצלי, למשל, הן נגמרו לפני חצי שנה.
לפני חצי שנה הגעתי לנקודת האל-חזור שבה הבנתי שאם אני ממשיך לשלם 400 שקל לפגישה שבועית עם פסיכולוגית, אני לא אוכל להמשיך לשלם גם לעוזרת בית שבועית. התחבטתי בזה לא מעט, ובסוף עשיתי לעצמי טבלה של יתרונות וחסרונות:
עוזרת בית: עוזרת.
פסיכולוגית: לך תוכיח.
עוזרת בית: מנקה את הבית.
פסיכולוגית: לא מנקה את הבית, גם לא את שלה. העוזרת שלי מנקה את שלה. קישרתי ביניהן.
עוזרת בית: אישה קשת-יום מאוקראינה.
פסיכולוגית: אישה דלת-קלוריות מצהלה.
עוזרת בית: פותרת לי בעיה בחיים.
פסיכולוגית: מקשיבה לבעיה שלי בחיים ושואלת "מה אתה חושב על זה?"
ובכן, אני חושב שאת צריכה לפתור את זה, גברת, גם אם הבעיה היא "אני מרגיש שאני (יבבה)… אני… (משיכה באף) אני כשלון".
התוצאות דיברו בעד עצמי: המשכתי עם הפסיכולוגית עוד חודש וחצי (באופן מסורתי אני לא באמת מסוגל להגיד לפסיכולוגית שאני לא רוצה שניפגש יותר, כי אני חושש מדחיה; אז אני ממשיך לדחות ולדחות, וככה עוברים, בממוצע, עוד חודש וחצי) – ואז נפרדנו.
מאז אני מסתובב בעולם במצב לא-מטופל, ומרגיש כאבי פאנטום באזור הכללי של הרגש. אני לא בטוח שמותר לי בכלל להסתובב ללא השגחה טיפולית.
תבינו, אמא שלי שלחה אותי לטיפול פסיכולוגי ראשון בגיל 11 – אמא היא מאמינה גדולה בפסיכולוגים, מלבד בשביל עצמה ("אני לא מסוגלת לדבר על הצרות שלי עם בנאדם זר". אה, ובשבילי הוא מוכר?) – ומאז העברתי את רוב חיי בטיפול כלשהו. למדתי להתענג על מנה שבועית חמה של רחמים עצמיים. למדתי להרגיש, עם כל מצוקה קלה, שאני צריך לדבר על זה עם מישהו, לרוב ללא הקלה משמעותית אבל עם ההבנה, ביציאה מהפגישה, ש"וואללה".
יכולתי לומר, כמקובל, שלאורך השנים השקעתי בפסיכולוגים סכומים שבהם האנשים האלה כבר יכלו לבנות לעצמם בית, אבל בואו לא נגזים; אני כבר יכולתי לבנות לעצמי בית.
לפחות לא הייתי לבד בזה; בשנות התשעים, רוב החברים שלי היו בטיפול. זה היה מקובל. נפוץ. נורמטיבי. וזה היה נוח; כי בכל פעם שישבת לקפה עם חבר טוב והוא שיתף אותך במצוקה אמיתית, היית צריך רק להגיד בפרצוף אינטימי ומזדהה: "תגיד, חשבת ללכת לטיפול?" ואז לתת לו טלפון של הפסיכולוגית הקודמת שלך ולשכוח מהבעיות המטופשות שלו.
אבל מתישהו, לרוב האנשים נמאס מפסיכולוגים. מתישהו, רובנו הבנו שטיפול פסיכולוגי קלאסי – זה שבו שני אנשים יושבים זה מול זה במשך חמישים דקות, אבל רק אחד מהם יקבל בסוף עזרה ממשית בצורת 400 שקל – הטיפול הזה כבר לא עובד בשבילנו.
אני חושב שזה קרה כשהגיעו הקואצ'רים ואמרו לנו: "פשוט תעשו את זה! אתם לא צריכים שום תהליכים, אתם לא זקוקים לשנתיים של בהייה באיזו קליניקה יקרה כשיש לכם אותנו, ואנחנו – אנשים שלא הוכשרו לשום דבר מיוחד – אומרים לכם: פשוט תעשו את זה! מה שאתם אומרים כרגע שאתם רוצים לעשות? פשוט תעשו את זה! (לחנוק אותך, זה מה שאנחנו רוצים כרגע. אפשר?)
אחר כך באו קבוצות הריצה, קבוצות היוגה, קבוצות המדיטציה, קבוצות הקבלה, המאמן האישי עם החבלים של ה-TRX, שיטת ימימה, שבירה ימינה, סדנאות פריצת גבולות, רופאים ללא גבולות וכמובן כדור הסל (תכניסו אותו כבר לסל!) ציפרלקס – ובקיצור, רובנו הבנו שאין לנו צורך לשבת שנים באיזה חדר חרישי מול אישה שתקנית ומשוכלת-רגליים ולרצות רק דבר אחד: לנמנם קצת. טיפול פסיכולוגי כבר לא היה הפתרון המקובל. הוא היה הבשורה של המאה הקודמת, וזמננו תם, נמשיך בשבוע הבא.
תארו לכם שפה הייתי גומר את הטור, הא? אבל זה בדיוק האימפקט של 50 דקות אצל פסיכולוג; בקושי התחלת להגיע לשום דבר – וזהו, נמשיך בפעם הבאה. כלומר נתחיל מחדש. או ממקום אחר לגמרי.
בסוף גם אני הבנתי שאחרי שנים אינסופיות של טיפול פסיכולוגי, כל מה שאני יכול לזקוף לזכותי ולזכות אינספור מטפלותיי הוא שנראה לי שאנחנו מתקדמים – שזה, בפרוידיאנית, "שילמתי לנשים האלה במצטבר כבר יותר מ-40 אלף שקל, אז אין סיכוי שאני אפילו אעז לחשוב שייתכן שלא יצא לי מזה כלום".
ואז עזבתי סופית את התחום. ואני לא מסתכל לאחור, כי אם אני אסתכל לשם, אני אבין את מה שבעצם ידעתי תמיד: שפסיכולוגים – האנשים האלה שבידם הפקדנו את היקר לנו מכל (חרדותינו, מה זאת אומרת) לאורך כל שנות התשעים ואילך – הם למעשה פועלי הזבל של חיינו, מי שעובדים, לאורך כל שעות היום, בחצר האחורית המסריחה מכולן: החצר האחורית של חיינו.
וכמו כל מסעדה מצליחה – בשעה שבחזית בוהקים השולחנות והכלים המצוחצחים, בחצר האחורית עומדים שני פועלים שחומי-עור ועורמים שקי זבל מסריחים להפליא.
הפסיכולוגים הם הפועלים האלה. הם מנסים להשתלט על החצר האחורית כדי שנצליח להמשיך לתחזק את הקדמית במצבה הבוהק. ומה זה עושה לבנאדם שעובד כל חייו, שעה אחר שעה, בחצר האחורית? אני די משוכנע שהוא מיואש, שחוק, לא ממש נקי וגם די איבד את חוש הריח.
האם אני מוכן לסמוך על אדם כזה שיסתובב בחופשיות בחצר האחורית שלי? ובכלל, האם צריך להתפלא שהאנשים האלה מצליחים, במקרה הטוב, לפנות את הזבל, אבל לא באמת להיפטר ממנו?
אז עזבתי את הפסיכולוגים. כמעט כולנו עזבנו. חשבנו שנסתדר, ובאמת הסתדרנו. אנחנו כאן, אנחנו בסבבה, הכל טוב. העניין הוא שהזבל ממשיך להיערם בחצר האחורית שלנו. עקרונית, לכולנו יש כיום בחצר האחורית מפנה אשפה אוטומטי קטן מתוצרת "פייסבוק" – מקום שבו אנחנו מוזמנים לשפוך הכל ולזכות למעט אמפתיה ואהבה מזרים חלקיים או גמורים – אבל לפעמים גם זה לא מספיק.
וככה קורה שברגעי משבר (או מה שאני מכנה ימי שני ורביעי) יוצא שאני – כמו כולכם – מתפרק במקומות הכי לא צפויים, מול האנשים שממש לא אמורים לסבול את זה. בפעמים האחרונות יצא לי להתפרץ בבכי – או, במקרה שלי, בסף דמעות – מול נוירולוגית בשם יערה שבסך הכל וידאה שהתפקודים הבסיסיים שלי תקינים (הם תקינים, תודה); מול פקיד בבנק הדואר שאמר לי משהו טריוויאלי לגמרי על החיים (הם קצרים); מול מסך המחשב (הקשבתי בלילה ל"אוקיי קומפיוטר" של רדיוהד. לא יודע מה נהיה לי); מול טכנאי רנטגן עם מבטא רוסי שאמר לפתע "נראה לי אתה בסדר גמור".
משהו באנשים האלה, ברגעים האלה, לוחץ על איזו נקודה שם, והמצוקה הרגשית מתפרצת ומציפה – גולמית ובלתי מעובדת, מייחלת לאיזו אוזן קשבת.
זו בעיה גדולה של המין האנושי כיום; תשאלו כל טכנאי רנטגן. אנחנו מתפרקים פתאום בכל המקומות הלא נכונים, מול האנשים הלא נכונים, ומסרבים לשלם 400 שקל כדי להתפרק מול איש מקצוע בצורה מסודרת כפי שהיה מקובל עלינו לחלוטין עד לפני עשור.
אז מה, לחזור לטיפול? לא, לא. המשכנתא והגן של הילדה חונקים גם ככה, וחוץ זה, לך תסמוך על מישהו שלמד שש שנים את זיגמונד פרויד, האיש שאמר מפורשות ש"גם אחרי שלושים שנות מחקר של נפש האישה, אין לי מושג מה בעצם האישה רוצה".
יופי. גם לי אין. מה שכן, אני די בטוח שיורי, טכנאי הרנטגן של מכבי בדרך השלום, יודע על זה משהו. אני כבר אלך לבכות לו.

(פורסם ב-9.4.2015)

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s