כמו כולם

טור כמו כולם"זאת בר!" הפטירה הילדה שלי מבעד לחלון המכונית בעודה נושאת את מבטה לעבר שלט פרסומת ענקי של משקפי השמש הזולים ההם בכיכובה של האישה היקרה ההיא, שמשקיפה אל ההמון מאינספור שלטים כמו דיקטטור אהוב במדינה קצת פחות דמוקרטית או יהודית.
"מי?!" ניסיתי להחזיק פאסון של מי שלא שמע טוב. "זאת בר", חזרה הילדה על קביעתה המפורשת ונראה שהיא די עומדת מאחוריה.
הילדה בת שלוש וחצי.
היא לא אמורה לזהות את בר רפאלי. אחיה בן השבע לא מזהה את בר רפאלי. "היא דוגמנית", מסבירה לו הילדה. "מה זה דוגמנית?" הילד שואל. "היא לובשת בגדים ודברים ומצטלמת איתם", מסבירה לו הילדה בסבלנות, כמו שמסבירים לילד.
זאת ילדה בת שלוש וחצי, כבר אמרתי? היא עדיין לא גמולה ממוצצים. היא לא מסוגלת להבחין בוודאות בין היום למחר; ביני לבין רהיט סקנדינבי; בין שר התקשורת לראש הממשלה. אבל את בר רפאלי היא מזהה בוודאות.
מחוננת, אני אומר לכם.
או רגילה לגמרי, אני חושב לעצמי.
כי כמו שזה נראה כרגע, הילדה בדרך להיות כמו כל הילדות; היא תגדל ותרצה להיות מפורסמת. היא תדרוש בת-מצווש שמופע החימום המינימלי שלה יהיה מטס של חיל האוויר. היא תתלבש בבגדים בגודל בגדיה הנוכחיים, תחשוב שביונסה ובר רפאלי הן אצולה, תטפח אוסף מקלות סלפי נדירים ותסתבך עם ילד בשם שון, או ליעם, שאני אצטרך לקרוא להדברה כדי להיפטר ממנו.
את כל המחשבות הרגילות האלה אני חושב בעודי יושב עם שני הילדים הרגילים שלי בהונדה סיוויק הישנה, נזכר לפרקים בהופעה של קולדפליי שראיתי לא מזמן, ומהרהר בו-זמנית באפשרות למחזר משכנתא, כי המחזור טוב לסביבה.
ואז זה מכה בי: הנה אני יושב כאן בפקק, גבר ישראלי באמצע החיים, עם שני ילדים, משכנתא, הופעה של קולדפליי (וגרוע מזה: נהניתי ממנה) – לעזאזל, אני… אני… אני כמו כולם.
ובקרוב אני אהיה אפילו יותר כמו כולם: כי בקרוב אני מחליף את ההונדה לרכב חדש (למה? כי אמא חינכה אותי להחליף לחדש כל ארבע שנים. למה? כי… אין לי מושג. אולי כי אמא שלה חינכה אותה ככה), ואני מתלבט בין שתי האפשרויות שכולם מתלבטים ביניהן: יונדאי טוסון או מאזדה CX-5. אלה שני ג'יפונים המוניים, רגילים, נטולי השראה לחלוטין, שאני יכול – בקושי – להרשות לעצמי לממן בתשלומי ליסינג חודשיים, והם יתנו לאהובתי את כל מה שהיא רוצה באמת: "לשבת ככה יותר גבוה על הכביש".
ואז אני אהפוך סופית לכל מה שהבטחתי לעצמי בגיל 25 שאני לעולם לא אהיה: ימג'י (ילדים, משכנתא, ג'יפון). ואני אהיה הדבר הזה שבגיל 25 ידעתי שלעולם לא אהיה:
כמו כולם. לגמרי כמו כולם.

***

משך שנים נמלטתי בבעתה מהאיום הזה. אמרתי לעצמי שהביטוי הישראלי המאוס "ילדים ומשכנתא" לעולם לא יהיה מנת חלקי, וגם לא מנה שנייה או קינוח. לא, אין סיכוי. לא אצלי. אני אחר מדי. אני מיוחד. אני שומע מוזיקה שלא מעניינת כמעט אף אחד. אני לא מתחייב לאף אחד. אני נשאר רזה. אני קם ונוסע לניו יורק בהפתעה. אני חוזר משם במפתיע. אני לא צפוי. אני נאמן לאינדיבידואל הקסום והייחודי שהוא אני.
הישראליות ההמונית, המיוזעת והאחידה לעולם לא תיגע בי. היא לא יכולה. היא מפחדת.
ואז הכרתי את אהובתי והבטחנו לעצמנו יחד – בשפה הפנימית הפרטית שלנו – שלעולם לא נהיה כמו כולם. אנחנו לא נעשה ילדים כל כך מהר, אם בכלל. חתונה דתית? שהחתונה שלכם תהיה דתית. כלי רכב? מיני-מיינור ואופנוע. חו"ל? מסעות בטבע הפראי. מוזיקה? אנחנו בעניין של גרובים נדירים ואלבומי סול נשכחים מאמצע הסבנטיז, ואתם?
ויום אחד – לא זוכר בדיוק מתי ואיך – נעצרנו עם המיני מול שער גדול שהופיע משום מקום ועליו השלט המנצנץ: "הבורגנות משחררת". השומר בכניסה הבהיר את תנאי העסקה: אנחנו נקבל ילדים, בית, ביקורים סדירים באיקאה, חופשות קיץ מהבילות עם הילדים, משכורות קבועות, כרטיסי 1+1 לפסטיגל וללונה-פארק, כרטיסים לקולדפליי ולברצלונה, את כל האוכל שנצליח לאכול וגם חמות וחותנת איכות. בתמורה אנחנו מתחייבים לוותר רק על דבר אחד: נשמותינו. ולעבור לשורטס וטי-שירט וכפכפים. ולהזיע המון. ולהתחיל, סוף סוף, להזדקן קצת.
רצינו את כל מה שהיה לו להציע. ממש. אז החלטנו לדפוק את השיטה: ללכת על זה, להיכנס פנימה לבורגנות, אבל להישאר אנחנו. להישאר מיוחדים. לעולם לא להשתנות גם כשנהיה עמוק בפנים. לעולם לא להיות כמו כולם.
חלפו עשר שנים, והנה אני יושב ביונדאי, או במאזדה – כי נשארתי מיוחד, לא קניתי את הקיה ספורטאז' ההמוני שלכם! – עם שני הילדים שלי, וחושב על מחזור משכנתא. אני מיוחד בדיוק כמו הגבר במאזדה שלידי. וזה שלידו. וההיא בטייטס שחוזרת כרגע מריצה לידנו.
כל ניסיון להיאחז בייחוד שלי נשמט. כן, לרגע אחד שקלנו, אהובתי ואני, לנסות לקנות שוב מיני. כן, כרכב משפחתי. ושייחנקו כולם. אבל אז הבנו שבעיקר אנחנו ניחנק.
ועכשיו, במסגרת הניסיון הפאתטי להישאר מיוחדים, אנחנו חושבים לחזור לאסוף תקליטי ויניל. לעצב מין פינת רטרו כזאת בסלון. אבל אני מניח שלא נעשה את זה, כי כל הפינות בסלון כבר עוצבו לאחרונה על ידי הפיראט האדום או כפר השעשועים. וחוץ מזה, תקליטי ויניל? למה לטרוח? אפשר פשוט לנגן הכל מהנייד.
האם אנחנו עדיין מיוחדים במשהו? פנימי? חיצוני? באיזה אופן אנחנו לא כמו כולם? ובכן, אין ברירה אלא להודיע בתדהמה: אנחנו כל כך כמו כולם, עד שנראה לי שהערב, אחרי שאני אצא לריצה בשכונה ואראה פרק מהסדרה החדשה של אדיר מילר, אני אתחיל לקרוא ספר של ג'וג'ו מויס.
אבל מה הבעיה שלך, אני שומע אתכם – כל האנשים שאני כמותם – תוהים עכשיו. למה הבאת אותנו עד כאן רק כדי להעליב אותנו ולטעון שכולנו כמו כולם?
ובכן, קודם כל כי זה נכון. ושנית, כי אתם יודעים שלא הייתם כאלה תמיד. שהיה זמן, מתישהו, די בתחילת הדרך, שבו עדיין היה לכם חשוב להיות מיוחדים. לבטא איזו קול שהוא רק שלכם. ללכת – אם כבר מדברים על ג'וג'ו – לא בדרכך, אלא בדרככם. לא להיכנע. להיות מי שאתם.
אחר כך עבר לכם מזה. ויתרתם. על מה בדיוק ויתרתם? ובכן, ויתרתם על הסיכוי לגדולה כלשהי. על הסיכוי להיות, יום אחד, מיוחדים מספיק כדי שכל העולם, או לפחות חלקו, ישמע. ירצה גם. ישאב מכם השראה. הסיכוי להיות הדבר האחד שראוי להיות: מעניינים בדרך כלשהי – קטנה או גדולה. שונים במשהו. הסיכוי להיות לא כמו כולם. הסיכוי להיות לגמרי אתם.
ועכשיו אתם פקוקים בג'יפון שלכם, עם גלגל"צ ברקע, בדרך לדירה הממושכנת והילדים שרוצים להיות מפורסמים. אתם לחוצים מהעובדה שעוד לא סגרתם שום דבר לקיץ. או שסגרתם וזה תיכף מגיע. או שהדרך לשבת נראית ארוכה כל כך, וגם שבת עצמה לא הולכת להיות קצרה.
ומשהו מהעצמי הישן והייחודי שלכם מהבהב לרגע כשמבטכם נופל על איזה עץ בצד הדרך או שלט של מסעדה. המשהו הזה קבור די עמוק בפנים, בקושי נושם. המשהו שהוא אתם נקבר בעודו בחיים.
ואתם מרימים ראש, ומעליכם מתנוססת בר ענקית עם משקפי שמש זולים. היא לא כמו כולן. אתם כן.

(פורסם ב-1.7.2016)

 

מודעות פרסומת

10 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אתה לא כותב כמו כולם…

    אהבתי

    1. רענן שקד הגיב:

      תודה! משתדל 🙂

      אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מה זה משנה אם אתה "כמו כולם" או לא? והאם יש במובן העמוק באמת דבר כזה "כמו כולם" ? אז יש לכם אותו רכב, אז מה?

    תעשה ותשקיע במה שעושה אותך מאושר בחיים וזהו

    ואם יש מישהי שהיא שהיא מודל רציני לשטחיות, בנאליות ונורמליות זו בר רפאלי.

    אהבתי

    1. רענן שקד הגיב:

      מדויק, כמובן. ובכל זאת, משהו עיקש בי רוצה להיות לא-כמו-כולם, ולו באופן החיצוני והשטחי ביותר (מכונית, למשל). כמו שכתבתי, אני מניח שזה מייצג משהו עמוק יותר, למשל החשש לוותר סופית על הסיכוי להישג גדול ולא שגרתי.

      אהבתי

      1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

        היי רענן. השאלה לגבי מה זה להיות מיוחד ואיך זה נתפס או לא בסביבתך זרקה אותי אחורה לתחילת שנות התשעים כשלמדתי באיטליה והשתדלתי נואשות לציית לקודים המקומיים של לבוש והתנהגות מתוך מחשבה שזה תנאי הכרחי למקובלות בסביבה המאד קונפורמיסטית של עיר קטנה באיטליה. מה גם שהיותי סטודנט זר הפכה אותי למיוחד מספיק להבנתי. השערותי האלה התנפצו ברעש על קרקע המציאות כשניסיתי לחזר אחר סטודנטית חמודה בשם אנטונלה עוד לפני שהשם הזה נודע בארץ כטלנובלה מובילה. חמוש בנעלי עור איטלקיות ז'קט וקלטת וידאו של הסרט ביטלג'וס הצעתי לגברת הצעי רה להיפגש לראות את הסרט למרות שלא סגרתי עד הסוף את הפינה שלא היה לי מכשיר וידאו. הפתעתי היה רבה כשהיא העדיפה במופגן את שותפי לדירה. בחור אוסטרי בשם ברני שהיה בעל תפיסה ירוקה קיצונית ולכן נמנע מנעלי עור ונעל סנדלים. שערו מגודל ולא מסורק והמראה הכללי שלו קרוב לזה של ליצן בית חולים בלי האף האדום. לפחות כשלא שתה בירה. היה לי לא קל לעכל את היתרון שלו עלי עד שהבנתי שדווקא העובדה שהוא שם פס על המוסכמות המקובלות בת וספת אני מאמין בלתי מתפשר הופכים אותו למיוחד. מאז מאסתי בנעלי העור האיטלקיות המגוחכות שכל כל הערכתי קודם ולמדתי להעריך בני אדם יותר מאשר את הפוזה שלהם.
        שריאל

        Liked by 1 person

  3. דניאל הגיב:

    אפילו לא אכפת לי אם העולם ישאב השראה ממני, רק שלי בתוך עצמי לא יהיה משעמם בדרך הזאת של כמו- כולם. תודה רענן שהוצאת מהראש שלי בדיוק מוחלט את המילים המתארות את הדיכאון שלי בתקופה האחרונה, הצלחתי לדחות קצת את הכמו כולם הזה אבל עדיין- הוא מגיע ובצעדי ענק ואין איפה להתחבא ממנו… שלום לאוטו המשפחתי, ביי לייחודיות שחשבתי שתישאר לנצח…. 😦

    Liked by 1 person

    1. רענן שקד הגיב:

      אל דאגה, תמיד תצליח להחביא משהו מהייחודיות באיזו מגירה או ארגז בבוידעם, ומתישהו אחרי השחרור תוכל לשוב ולמצוא את זה.

      אהבתי

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    לעשות ילדים די בהכרך יגרום לך להיות כמו כולם. זה סוג של כלא.
    אבל אם כבר עשית את הטעות, פעמיים לא סתם, שקלת לקחת זמן ולחנך את התכשיטים, ככה בקטנה, שיהיו להם תחומי עניין פוריים יותר מ"להיות מפורסמים", ודמויות חיכוי מעניינות יותר מאשר "בר"?

    אהבתי

  5. רענן שקד הגיב:

    מסכים לגמרי. עובד על זה לא מעט. בינתיים בתוצאות מעורבות 🙂

    אהבתי

  6. שלומי הגיב:

    אהבתי לקרוא, אני מאוד אוהב לקרוא את הטורים שלך, הם שנונים, חדים, מצחיקים, ובעיקר נכונים

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s