אני זוכר את הרגע שבו נשארתי רעב. אתם יודעים איך זה; גם אם סבלתם רק פעם אחת בחיים מרעב, לעולם לא תשכחו.
הייתי דווקא מוקף אוכל באותו זמן. למעשה, הייתי ליד שולחן האוכל, מול מזנון ארוחת הבוקר הגדוש בחדר האוכל המקסים של בית ההארחה הקיבוצי שאליו הגענו – מוכי חופשות ועקוצי חגים – ורגע לפני שהתיישבתי, סוף סוף, לאכול – רגע לפני שישבני המלכותי נגע בכתר הפלסטיק המפנק של הכסא – שאג לעברי הילד שלי: "מים!" והילדה הצטרפה אליו ב"עוד גבינה לבנה!"
הישבן שלי נותר קפוא באוויר, רוטט מתאווה לשבת אבל יודע שאין שום כוח בעולם שיאפשר לו להשלים מגע מלא עם הכסא כל עוד הילדים שעשינו, הוא ואני, יחד עם אהובתי, ימשיכו לבלוס. לא; הם פשוט ימשיכו לשגר אותנו למזנון להביא להם תוספות, להחליף מנות, להשיג קפה (אה, סליחה. זו אהובתי, "אם אתה כבר קם") ולשמש, באופן כללי, כשואבי המים וחוטבי הביצים המקושקשות שלהם.
יכולתי להתמרד. יכולתי להגיד להם: "די! אבא רעב! אבא אוכל עכשיו! תחכו עד שאני אגמור!" אבל אני שונא לאכול כשהילדים שלי מסתכלים לי ישר בעיניים במבטם הרך ומלא התחינה, ואז צורחים: "טוב, אם אתה לא מביא אוכל אז תביא את הטלפון!" (כי נתתי להם חינוך אירופאי איכותי; חינוך שבמסגרתו אתה יושב עם הוריך ליד שולחן האוכל בשקט ובנימוס מופתיים כל זמן שיש לך מסך ביד).
אז קמתי מהשולחן. הלכתי להביא להם מים וגבינה. הם כבר תיזזו אותי בלך-ושוב-ולך-תביא-ועוד-קורנפלקס-ולא-כזה! ללא הפסקה ברבע השעה האחרונה, ובסוף הבנתי: אני לעולם לא אגיע לאכול את ארוחת הבוקר הפרטית שלי. עדיף לי לוותר. עדיף לי לחזור, בסיום הארוחה, למקום שאליו אני שייך – אגף המשרתים – ולנסות לתפוס שם שאריות. אולי נשארה בחדר איזו שקית צ'יטוס, לך תדע.
יצאתי מחדר האוכל ההוא כמו הגבר שהפכתי להיות: אישה.
לא שאני מייחס לנשים, חלילה, בלעדיות כלשהי בתפקידי הורות, האכלה, דאגה לילדים ולכל מחסורם הקורנפלקסי או משהו. הו, לא; אנחנו שוויוניים לגמרי עכשיו. אני אב מעורב – ההיפך המוחלט מאב גזעי – ואני עושה את כל זה באהבה וברצון ואפילו בהתעקשות, ובכל זאת:
גם לגברים נשואים יש נשמה.
זה פתגם יווני שכוונתו (אם הבנתי נכון את היווני שציטט לי אותו, נדמה לי שקראו לו סיפיליס) היא זו: אנחנו לא מפסיקים להיות גברים אף פעם. אבל בהינתן אישה וילדים, אנחנו נאלצים לא פעם לקחת את הגבריות שלנו למקומות זעירים ונחבאים יותר ויותר, עד שלפעמים היא נעלמת לנו לגמרי בין הרגליים.
רק תחשבו עלינו בשנות העשרים לחיינו, שנות הרווקות, השנים הפרועות (אני מדבר על שיער פנים, כן?); השנים שבהן העולם – שלא לומר המטבחון המטונף בדירה השכורה עם שני השותפים המדובללים – היה כולו לרשותנו. בדמותנו. לצרכינו ולסיפוקנו. יכולנו לצאת ולחזור, להתחייב שלא להתחייב, לדפוק ולזרוק (אני מדבר על שיער פנים, כן?), לאכול את הדבר הזה עם תאריך התפוגה המטושטש מרוב עמידה ליד החלון כדי שלא יתקלקל. העולם שלנו נוהל, לחלוטין, על ידנו, נברא בצלמנו ונראה, בהתאם, כמו משהו מקטלוג "הום סנטר" שהורכב לא נכון. חלקנו, אגב, היו דווקא להיפך; מסודרים להדהים. חופשיים לתת דרור מלא ליצריהם האובססיביים-קומפולסיביים ולהחזיק דירות רווקים עם משטר ואירגון בהשראת הרייך השלישי, ללא שמץ גרביים של אישה שגרה כאן ושוב זרקה על הרצפה למרות שאמרת לה בלי סוף.
נשים וילדים יחכו לתורם. זה היה הזמן שלנו בעולם, ואנחנו ניצלנו אותו באופן המיטבי: אליפויות פלייסטיישן לתוך הלילה ומערכות יחסים משמעותיות עם שולחנות ביליארד מזדמנים.
אחר כך, בזוגיות, בדירה המשותפת הראשונה, התחילה הנסיגה. הבית התחיל להיראות כמו בית. החיים התחילו לחייב אותנו לענות לטלפונים וממש לתת שעה קונקרטית שבה אנחנו עשויים להיות במקום מסוים. הטעם האיכותי שלנו בריהוט ועיצוב פנים זכה עדיין להתחשבות זמנית רועמת מצידה, אבל בהמשך באו הילדים והדירה המשפחתית וההבנה שאין באמת מקום לבר משקאות עם שלט ניאון מהבהב מעליו בתשעים מ"ר שרובם זרועי צעצועים ועגלות.
נדחקנו – אנחנו ושיירי הגבריות שלנו – לחדרים הקטנים והזניחים ביותר בבית: לשירותים ולאמבטיה. האמנו שלפחות זה יישאר שלנו. ערי מקלט קטנטנות, הכרחיות, שבהן יניחו לנו לנפשנו מטעמי נימוס והומניזם בסיסי.
נראה לכם? הילדים, ברגע שיכלו להגיע לידית, צדו אותנו גם שם. דלתות נפתחו כשהיינו באמצע. לפעמים כשהיינו כמעט בסוף. קולות תקיפים שלפו אותנו מהחדרון בקריאות שנפתחו ב"אבא" והמשיכו בפירוט דרישות שאם לא ייענו בדקה הקרובה, אצבעות עשויות להיחתך.
אפילו המכונית – פעם מקדש מסודר ונקי לאישיותנו המוטורית, מכפלה מדויקת של תפיסתנו העצמית במשאבינו הנזילים – הפכה עכשיו לסניף טויז-אר-אס על גלגלים. אין לנו קשר למכונית הזו. לא רוצים קשר.
גברים אמריקאים במצבנו המציאו לעצמם את ה-Man cave – חדר אחד בבית, לרוב במרתף, שבו הם משמרים, כנגד כל הסיכונים, את עולמם הישן; מקרר בירות, קונוסולות משחקי מחשב ישנים, אוסף כלשהו, לכלוך מצטבר, והכי חשוב: זמן איכות פרטי. בדירות ישראליות צפופות נאלץ הגבר להסתפק בפחות מזה; למעשה, בכלום. אחרי שגם השירותים נלקחו ממנו, הוא הופך, לא רשמית, לפליט בביתו. יהודי נודד. נע ונד בבית ללא מה שווירג'יניה וולף כינתה – בחיבורה המפורסם בעניין מצבו של הגבר היוצר – "חדר משלו".
בשנות השלושים והארבעים לחייו, והוא איש משפחה מרצה-כל, אתם מסתכלים על גבר מצליח שנושל מכל מה שהיה אי פעם שלו. מה נותר לו? גומחות זעירות במקרה הטוב. פינת עבודה בשולי פינת האוכל. לפעמים יצליח לסדר לעצמנו מחבוא פרטי של ממתקים או אלכוהול. לפעמים החלל האחרון בבית שעוד יוכל לקרוא לו לגמרי שלו הוא ארגז הכלים.
אני לא מזלזל בזה – במחירי הדיור הנוכחיים יש בהחלט מצב שאני מפצל את ארגז הכלים שלי לשתי יחידות ומשכיר לסטודנטים – ועדיין: האם, בתנאים כאלה, אני מסוגל עדיין להרגיש כמו זכר האלפא שמעולם לא הייתי?
כי אני זקוק לזה. למקום שבו אני יוצא גבר. כי לפעמים, בחדר הכושר, כשהנגן שלי נכנס לשאפל של שירים עוצמתיים – רוק כסחני והיפ-הופ אלים – ואני מרגיש, לרגע, מסוכן וגופני וגברי לחלוטין, ואני שואג לעצמי: "יה, אני בד-אס-מאדרפאקר!" – פתאום זה מתחיל: "יוני, ג'ירף", היישר מהפלייליסט של הילדה. רק כדי להזכיר לי שאני בסך הכל הכבש שאמור לדאוג להוריד לה את מלוא ה-16, שיהיה לנסיעות.
ולפעמים, במהלך ישיבת עבודה חשובה, כשאני מפשפש בכיס אחר הטלפון הנייד ואז שולף ממנו בפראות את המוצץ שלה, הטסטוסטרון שלי שוב מתאבד בקפיצה.
ובסופו של דבר אתם רואים את הגברים השותקים של שנות השבעים והשמונים לחייהם, צמודים לכורסה הקדושה שלהם בסלון ביתם – שריד אחרון לאינדיבידואל בר-קיימא– ובקושי מדברים. אלה גברים מובסים, או לפחות מספיק למודי-ניסיון כדי לדעת שהם רק אורחים, לא תמיד רצויים, בחיים שבנו לעצמם ולמשפחתם.
ואני לא אגמור ככה. כי אני אוהב את אבהותי, את המוצץ של הילדה, את יוני ג'ירף, ולעיתים מסוימות אפילו את טרטורי מזנון ארוחת הבוקר. אבל רבאק; אני לא רוצה לראות "האישה הטובה" כשאני מכורבל איתך בנוחות על הספה. אני רוצה להציב את הוואזה הזאת על השידה ממול, ואז לירות בה ברובה אוויר.

(פורסם ב-20.10.2015)