החיים הכבר לא-סודיים של אשתי

טור החיים הסודיים2

אני האישה מהטור שלך, שעושה את כל המטלות המעצבנות מהגן בלי בעלה, כתבה מישהי.
גם אני, כתבה עוד מישהי.
גם אני, כתב אלמן אחד.
ואני, אמרה אשתי.
ואנחנו לא אוהבים את זה, כתבו כולם, חוץ מאשתי, שאמרה: "מה הם רוצים ממך?", ואני עניתי לה: "מה את רוצה ממני?" והיא ענתה: "שתוציא אותם היום מהגן ובית ספר", ואני אמרתי שבסדר גמור. והלכתי להוציא אותם, ושלוש אמהות ניגשו ואמרו לי: "אני האישה מהטור שלך, ואני לא אוהבת את זה!"
אין לי מושג מה הן רוצות ממני, אבל יש לי רעיון: הן לא רוצות את זה ממני, אלא מעצמן. או מבני-זוגן. או מהמורה והגננת שמפילות עליהן עשרות משימות זניחות מסוג "מחר לשלוח אותם לגן עם עציץ קטן, שתיל לט"ו בשבט וממרח חרובים בסנדביץ' מחיטה מלאה בכלי חד-פעמי".
אבל בואו נתחיל מהתחלה.
בהתחלה כתבתי טור שנראה, במבט ראשון ושלישי, די סטנדרטי, שום דבר לכתוב עליו (ובכל זאת כתבתי. ככה זה עם דדליין); עוד טקסט ספק-משעשע, במסורת הספק-מפוארת של כותבים ספק-גברים, על איך-אשתי-השאירה-אותי-לבד-עם-הילדים-לשבוע. נו. לפיד ודאום כבר היו שם לפניי, והם חזרו ואמרו שהנוף לא משהו והילדים היו דווקא חמודים.
אבל כתבתי. שלחתי. שכחתי. הדבר הבא שידעתי הוא שאני הנער שבעט בקן הצרעות. ושאני תחת מתקפת בנות הברית, שמאשימות אותי בהיותי אב מזניח (את אשתו) רק כי אני לא מצליח למצוא בלבי את הכוח לעבור שלושה מינימרקטים בניסיון להשיג לילדה אקטימל של אנה ואלזה לטנא. וכי אני מעדיף להשאיר את העניינים האלה לאהובתי, שמתקתקת אותם עם יד אחת קשורה לטלפון הנייד והשנייה על המקלדת בעבודה.
יצאתי אב לא שיוויוני. אב בטלן. אב הרחמים-על-אשתו. נשים שאמורות לדעת טוב יותר ידעו לזהות את עצמן בטור – כן, עסקי הטנא, הוועד, הווטסאפים, המיילים מהגננת ומתנות ימי ההולדת לחברים מוחזקים אצל נשותינו באופן שבו מחזיק ראש ממשלתנו בשבעה תיקים: מתוך בחירה. שלו – אבל לא הבינו שזה לא בהכרח הופך את בעלן, או אותי, לאבות מתפקדים פחות.
למעשה, אני מתפקד יותר – ובכל מקרה לא פחות מאהובתי. אני רק עושה את זה באגפים שבהם אני טוב, מועיל ופנוי יותר. היא ואני שיוויוניים בהורות, אבל לא סימטריים; הורות שיוויונית היא לא הרעיון שכל משימה, באשר היא, תחולק שווה-בשווה בין שני ההורים; אין בזה טעם, בעיקר כי אנחנו לא אותו אדם, וכל אחד מביא להורות את החוזקות שלו. אם היא יעילה יותר (הרבה יותר!) בתקתוק מטלות המיילים מהגננת, היא תתקתק אותן מבלי להתחשבן איתי. וכן, זה ניג'וס, אני מודה. ואם אני פנוי יותר – ברוב ימות השבוע – להכין סנדביצ'ים בבוקר, לקחת אותם לגן ולביה"ס, להוציא אותם אחר הצהריים, לקלוט את שלושת החברים שבאו אליו, לצאת איתם בשבת בבוקר להשתוללות מיוזעת בגני נדנדות, לקחת אותם לסרט, או להסתפר, או להתקלח, או לכדורגל, או לאסוף אותם מחברים בשכונה על האופניים או להשאיר אותם ערים במושב האחורי בדרך הביתה – אני אעשה את הדברים האלה בלי להתחשבן איתה. וכן, גם זה, לא פעם, ניג'וס. מודה.
הורות שיוויונית היא זו שאין בה התחשבנויות קטנוניות ויש בה ניצול מירבי של החוזקות, היכולות והזמן הפנוי של כל אחד משניכם לטובת טיפול מיטבי במשא המשותף. הורים שיוויוניים ששוררת ביניהם אהבה והערכה יעשו את זה כמעט אוטומטית, מבלי להכריז הכרזות או לחלק מטלות כמו קלפים מחפיסה. כי זה לא שאהובתי ואני ישבנו איזה ערב מיד אחרי הלידה, ואמרנו: "טוב, מיילים מהגן ותיאום חברים זה עלייך, שבת בבוקר עליי". הדברים האלה התקבעו מעצמם אחרי שלמדנו, מתוך שגרת היומיום הסבוכה, מה בא (גם כשלא בא) לכל אחד מאיתנו באופן טבעי יותר ומאומץ פחות. ואנחנו עושים את הדברים האלה לא רק עבור ילדינו, אלא גם זה עבור זה.
כי הורות, כפי שכבר נכתב, היא אהבת פרך; זו עבודה של אהבה, וגם חלוקתה – השיוויונית ככל האפשר  – צריכה לבוא ממקום אוהב ומכיר ביכולות ובחולשות של שני הצדדים.
אבל יותר מדי נשים, נדמה לי, מעדיפות לתפוס את הגברים שאיתן (ואולי גברים בכלל) כיצורים מוגבלים ורפי-יכולות כשזה מגיע לטיפול בילדים – סוג של "בעלול", כפי שכתבה מישהי, שמוטב מלכתחילה שלא להעמיס עליו ניואנסים מורכבים כמו ניג'וסי גננות ומורות. אז בואו תודו; לעיתים קרובות מדי אתן פשוט לא סומכות עלינו עם כל ענייני המיקרו האלה ונוטות להאמין, אינטואיטיבית, שזה ייעשה כמו שצריך רק אם אתן תעשו את זה בעצמכן.
ואז אתן נוסעות לחו"ל (או מתות. כן, אלמן יקר, יפה כתבת. בכלל, מומלץ לקרוא את הבלוג המצוין "אב במשרה מלאה"), משאירות אותנו לבד עם הילדים ומצרפות לפעמים טבלת הפעלה כדי לוודא שהכל נעשה בדמותכן – ומה אתן יודעות; הכל באמת נעשה. לפעמים יותר בדמותנו, אבל נעשה. במלואו. והילדים נהדרים בזמן העדרותכן (כי הנה עוד סוד שאף אחד לא מדבר עליו: דיקטטורה תמיד עובדת טוב יותר בשביל ילדים), ושוב מתברר שכל אחד משניכם, ללא קשר לשיוכו המגדרי, יכול לתקתק הכל לבד. אבל היי, כמה טוב שיש (כשיש) שניים; כי אז כל אחד יכול לתקתק במהירות וביעילות את מה שהשני יתקתק באיטיות ובשגיאות.
אז תנו לנו, ולעצמכן, ולי, את הקרדיט, ודי לעשות עניין ממה שגברים, לכאורה, לא עושים – בהנחה שאנחנו עושים דברים אחרים. לא שאין אבות לא-מעורבים, אבות דור-ישן שיותירו לנשותיהם את עיקר המשא תוך שהם יוצאים לנסיעות עבודה אינסופיות, ללילות שתייה עם חברים מהצבא ולרכיבות אופניים דחופות בסופי שבוע. אבל אבות מעורבים – ואני נוטה לראות בעצמי אחד – יהיו בטוחים מספיק בזמן ובמאמץ שהם מביאים להורות המשותפת על מנת להודות, במידה סבירה של שעשוע, שניג'וסי הגן והטנא נופלים במגרש של אהובתם. וזה לא יעשה אותם הורים טובים או מעורבים פחות; זה פשוט יעשה אותם שחקנים משמעותיים יותר בחלק אחר של המגרש.
כי גברים ונשים, במידה זהה, יכולים להיות הורים נפלאים או איומים. זו גם הסיבה ש"חזקת הגיל הרך" – שקובעת כי ילד עד גיל שש צריך לעבור אוטומטית לחזקת אמו במקרה של פרידה – נראית טיפה שרירותית. האם לא מוטב לבחון כל מקרה לגופו? האם אין בזה משהו מיושן שלא מכיר בקיומה של האבהות החדשה והשיוויונית שנשים כה רוצות שתתקיים?
אז אל תקחו אותנו הגברים כמובנים – או מהבולים – מאליהם; אל תתייחסו אלינו כאל שוטים חביבים שנחמד שהם שם, אבל כשזה מגיע לדברים החשובים (ומה חשוב יותר ממילוי הוראות הגננת המדויקות לגבי הרכב הטנא?) עדיף שלא לסמוך עליהם; ואנחנו מצידנו לא נתפוס אתכן כיצורים מדהימים ונשגבים שמסוגלים לעשות – בעיקר עם ניג'וסי המיילים מהגן – את מה שאנחנו לעולם לא נצליח.
כולנו מסוגלים לעשות הכל, אבל רובנו יודעים מה עדיף שהשני יעשה. וטובת הילד מחייבת את טובת אבא ואמא, אז קחו לכם את המטלות שבהן תהיו טובים יותר, ובמילים אחרות: קחו ממני את הטנא הזה.

(פורסם ב-24.6.2016)

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

  1. khaleeloo הגיב:

    "We are told frequently that women are more intuitive, more empathetic, more innately willing and able to offer succor and advice. How convenient that this cultural construct gives men an excuse to be emotionally lazy. How convenient that it casts feelings-based work as “an internal need, an aspiration, supposedly coming from the depths of our female character.”"
    Jess Zimmerman
    "Where's My Cut?": On Unpaid Emotional Labor – The Toast
    וגם המטאפיילר המצוין הזה על עבודה רגשית-
    https://drive.google.com/file/d/0B0UUYL6kaNeBTDBRbkJkeUtabEk/view?pref=2&pli=1

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s