עזבו הכל. זו, אולי ההחלטה הנדירה מכולן, המסוכנת מכולן, המרהיבה מכולן, וכמות מצומצמת של אנשים מקבלים אותה מדי שנה. לעזוב הכל. לחתוך. לשבור כיוון. לעשות את מה שבמחשבה ראשונה לא חשבת שיהיה לך אומץ לעשות ובמחשבה שנייה הבנת שאתה הולך לעשות בכל זאת, ובמחשבה שלישית חטפת בחילה מרוב פחד.
לחזור בתשובה.
להתפטר ולפתח את המיזם שלך.
לעזוב את הבית.
לנסוע לטייל בעולם לזמן בלתי מוגבל.
לעבור לאוסטרליה.
להיות נזיר בהודו.
לצאת מאיזשהו ארון.
לקחת עד הסוף את ספר השיפור העצמי שקראת ושפגע לך בבטן הרכה למרות שמדובר בספר שיפור עצמי.
רובנו נקבל – אולי, לא בטוח – החלטה אחת כזו, שתיים, לא יותר, במהלך חיינו. לעיתים קרובות נקבל אותה בגיל שבו עדיין אפשר לקבל החלטות גורפות בלי להפסיד הכל או יותר מדי. קל לעזוב הכל כשהכל מסתכם בדירת חדר וחצי שכורה, אוכל מאמא בקופסת פלסטיק במקרר ויחסי אמון בסיסיים עם בעלת הקפה השכונתי. קל לסכן הכל כשאין כל כך מה.
אבל אנשים שעוזבים הכל כשהכל כבר כולל-הכל הם גיבורי הזמן החדש, ואנחנו מוזמנים להעריץ אותם או לקנות את הספר. "שנה בפרובאנס", סיפורו של פיטר מייל, האיש שעזב הכל כדי לחיות חיים פשוטים יותר, בסיסיים יותר, קרובים יותר לאדמה, ואז לארוז אותם לבסט-סלר שיהפוך אותו למולטי-מיליונר מתנשא האחראי לבדו להפיכת פרובאנס לאוטוסטרדה לעשירים. "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", ספרו של רובין שארמה, האיש שגילה שאפשר לחיות חיים רוחניים, צנועים וסמויים מהעין, ואז לרוץ לבשר על זה לכל העולם במחלקה ראשונה. "אבא עשיר, אבא עני", סיפורו של רוברט קיוסאקי, האיש שגילה שאפשר להתעשר מנדל"ן, אבל זה לוקח המון זמן יחסית לרווח המהיר שאפשר לעשות מלספר לאנשים שאפשר להתעשר מנדל"ן.
דוגמאות לא טובות. כי רוב האנשים שיחוללו שינוי עמוק בחייהם לא יכתבו על זה ספר ולא יתרגמו את השינוי לעשרות חשבונות בנק. רובם יסתפקו בהכרת תודה עצומה על שהתאפשר להם לעשות את מה שהחיים עצמם לא רוצים שתעשו: לחיות פעם נוספת. לעשות עוד סיבוב, הפעם על מתקן אחר. להיות אדם אחראי לחייו.
אחריות היא מילת המפתח כאן. משלב מסוים – לרוב דווקא החל מהשלב שבו נדמה לנו שאנחנו מבוגרים אחראים – רובנו חיים חיים חסרי אחריות. אנחנו רואים את היום שלנו מתחיל, את שמש הבוקר, ואז מנתקים קשר עם היום הזה עד הערב. כי על היום הזה, כמו על קודמו, כמו על הבאים, מודבקת מדבקה קטנה שעליה כתוב בכתב ידנו "נמכר". מכור. שייך למישהו אחר. נמכר למעסיק ששילם עבור היום הזה שלכם. לחברה שבה אתם מועסקים. למי שרכש את רוב הזמן הקצוב שלכם – לא משנה תמורת כמה, מדובר בסכום מעליב יחסית לסחורה עצמה: החיים החד-פעמיים שלכם.
קוראים לזה עבודה, ומדובר במכרות הפחם של זמננו. בעוד 300 שנה, אולי קצת קודם או אחר כך, אנשים לא יאמינו שבתחילת המאה ה-21 רוב האוכלוסיה עדיין העבירה את רוב חייה הבוגרים באופן חסר אחריות כל כך: עבודה עבור מישהו אחר.
עבודה היא אחריות לכאורה. משפחה היא אחריות לכאורה. ילדים הם אחריות לכאורה. משכנתא היא אחריות לכאורה. בואו לא נטעה במילה לכאורה; מדובר באחריות אמיתית, מורגשת, כזו שאתם לא יכולים, ולפעמים גם לא רוצים, להתנער ממנה בקלות. אבל ככל שאתם אחראים יותר – ככל שחייכם ארוגים מעוד ועוד אחריות-אחריות-אחריות מהסוג הזה – אתם מפגינים יותר חוסר אחריות כלפי הנכס האמיתי שלכם: החיים עצמם. החיים שלכם. הצורך לחיות את החיים. לחיות אותם באמת. לחוות אותם. להתחכך בהם. כל יום נוסף שבו אתם מעבירים את חייכם בין המשרד להסעות הילדים ללחצים מכל הסוגים, הוא יום נוסף של חוסר אחריות כלפי החיים שלכם וסיכוייכם לחיות אותם במלואם, ולראות משהו מכל מה שיש כאן לראות בזמן שהועמד לרשותכם.
כי אחרי שהכל נאמר ונחתם, אתם אחראים קודם כל לעצמכם. אנוכיות – לפחות במידה מסוימת – היא התכונה החשובה מכולן אם אתם רוצים להיות בוגרים אחראים כלפי עצמכם וכלפי חייכם.
אנוכיות היא ידידה טובה. לרובנו פשוט לא נעים להיות אנוכיים. המילה עצמה דוחה למראה ולהגייה. אבל רק אנוכיות קלה – אנוכיות שבינכם לבין עצמכם – תחלץ אתכם מהכלא של התביעות הסביבתיות, המשפחתיות והתעסוקתיות האינסופיות ותאפשר לכם להתפנות פה ושם לעניין הקטן הזה של לחיות את חייכם. רק אנוכיות קטנה תאפשר לכם לעשות כמה שפחות ממה שאתם לא באמת רוצים לעשות, ולהגשים כמה שיותר מחלומותיכם הקטנים, המטופשים, האנוכיים, הגשמיים – ורוב החלומות, אגב, הם כאלה בדיוק; קטנים מספיק כדי שיהיו ניתנים להגשמה על ידי חולמיהם, אנשים כמוני וכמוך.
כדי להגשים את חלומותינו הקטנים אנחנו לא זקוקים להרבה יותר מקצת אנוכיות. ואנחנו מוכרחים חלומות קטנים ואנוכיות קטנה כדי להגשים אותם כאן, במחנה המעצר של עולם העבודה, המשפחה והאחריות לכאורה, המחנה שלתוכו נולדנו ובתוכו נידרש לתפקד לאורך רוב חיינו.
לחולמים בגדול, אגב – בעיקר כאלה שהגשימו את חלומותיהם ולרוב כתבו על זה ספר – יש אנוכיות גדולה בהרבה. שבו איתם פעם לארוחת ערב ותיווכחו כמה הם אנוכיים, מרוכזים בעצמם, לא באמת מתעניינים בכם. שבו עם ביל גייטס, סטיב ג'ובס, נוחי דנקנר, פיטר מייל. שבו עם קרוב המשפחה שלכם שהתעשר. שבו עם ספי ויגיסר, שהתעשר בגיל צעיר ממכירת חברת הסטארט-אפ הקטנה שהקים עם שלושה חברים, "מיראביליס", והפך מחנון מחשבים מסוגר למי שמקדיש את חייו למסעות בעולם ונשים שמסוגלות לעמוד בקצב. ויגיסר – אני לא מכיר אותו, רק את סיפורו המתוקשר – הוא מודל טוב: הנה מישהו שגילה אחריות כלפי חייו, וברגע שהתאפשר לו, לקח אותם לידיו, עזב הכל וחי אותם באופן שישאיר עליו וגם עליהם סימנים.
אוקיי, תגידו. עם כל הכסף הזה, ויגיסר יכול להרשות לעצמו. מה איתנו. ובכן, בסדר; אתם לא יכולים להרשות לעצמכם. אבל אתם צריכים להרשות לעצמכם לפחות קצת יותר. טיפה יותר. אתם מסוגלים להשתחרר יותר ממה שנדמה לכם. אז גם אם לא תקבלו, לשנה החדשה, החלטה לעזוב הכל, קבלו לפחות החלטה לקבל יום אחד החלטה כזו. ואם לא זה, לכל הפחות קבלו החלטה להיות השנה קצת פחות אחראיים וטיפה יותר אנוכיים, כדי שבסוף השנה הבאה לפחות לא תצטרכו לבקש סליחה מעצמכם.

(פורסם ב-21.9.2007)