לפני שלושה שבועות, בבוקר רגיל, פתחתי את העיתון הכלכלי שלי ("פנאי פלוס", בעיקרון. אבל באותו בוקר חרגתי ממנהגי) וגיליתי שם ידיעה מדהימה: חברת "בריינסוויי", שהיא סטארט-אפ ישראלי שמפתח טיפול נוגד דיכאון באמצעות שידורם הישיר למוח של תדרים שלדעתי שייכים ביומיום לנהגי מוניות, זכתה באישור מנהל התרופות האמריקאי להפצת קסדת הטיפולים המיוחדת שלה.
כתוצאה, זינקה מניית "בריינסוויי" ב-15 אחוז תוך יום אחד.
כתוצאה, נזקקתי לטיפול דחוף באמצעות הקסדה של "בריינסוויי" כי נזכרתי שעד לפני שנה גם אני החזקתי במניות של "בריינסוויי", אבל אז אמרתי לעצמי: עזוב, זה לא הולך לשום מקום, החבר'ה האלה לא יצליחו למכור קסדה משומשת גם לאופנוען אחרי תאונת-ראש, ונפטרתי מהמניות. בכסף שהתפנה קניתי לעצמי פקמ"ן (פיקדון קצר מועד נטול תשואה כלשהי אי-פעם).
כך החמצתי את ההזדמנות להתעשר בסכום כסף אגדתי של כמה אלפי שקלים, אולי אפילו מאות רבות.
אבל זה לא הסוף: עוד באותו אחר צהריים, קראתי באתר הברנז'ה החביב עליי ("גלובס", בעיקרון) שתוכנית פאנל חדשה בערוץ 2 זכתה לרייטינג יפה.
כתוצאה, רכשתי לעצמי קסדת טיפולים של "בריינסוויי", שמתי לי על הראש וישבתי איתה עד סוף היום, כי נזכרתי שגם לי הציעו להשתתף בקביעות בתוכנית הזאת – לפחות עד שבהפקה יגלו שבטלוויזיה אני נראה כמו החייזר אלף במהלך התקף חרדה – אבל סירבתי. למה סירבתי?  כי הם סירבו לשלם לי סכום כסף שיפצה אותי על עוגמת הנפש שתיגרם לי כשהם יגלו שבטלוויזיה אני נראה כמו אלף וכו'.
בקיצור, תוך יום אחד החמצתי שתי הזדמנויות גורליות: ההזדמנות להתעשר במקצת, וההזדמנות להתפרסם במקצת (שבה אני מעוניין רק מתוך תקווה שהיא תוביל להזדמנות להתעשר במקצת).
לא הייתי עצוב. אני רגיל לחיות את חיי כהחמצה ולמעשה, אם תשאלו אותי על מה, במבט לאחור, אני מתחרט בחיי, אני אענה מיד: כמה זמן חשבתם להקדיש לשיחה הזו?
מכירים את האנשים האלה שבראיונות אומרים תמיד "במבט לאחור אני לא מתחרט על כלום בחיי, הייתי עושה שוב את הכל בדיוק אותו דבר"? ובכן, האנשים האלה משקרים. או לעיתון, או לעצמם, או למחלקת הגבייה של רשות השידור. באופן אישי, אני לא משקר לעצמי: אם הייתי נדרש להתחיל הכל מחדש, הייתי עושה כמעט הכל אחרת:
הייתי הולך ללמוד כלכלה ומנהל עסקים. וארכיטקטורה. ומוסיקולוגיה. וצרפתית.
הייתי קונה ב-2003 את הדירה הענקית ההיא בצפון העיר שהוצעה לי ב-400 אלף דולר ואני אמרתי לעצמי: בחייאת! הבנאדם פשוט גנב, גנב! אסור לשתף עם זה פעולה!
הייתי נשאר בניו יורק לפחות עוד חמש, עשר שנים ומביא שם ילד, גרין-קארד ומכות לרון פרושאור.
הייתי נשאר, בגיל 22, עם הבחורה המדהימה ההיא, שאחר כך הפכה לדוגמנית, לפחות לעוד חודשיים-שלושה, במקום לזרוק אותה בנימוק "כן, אבל אין לנו על מה לדבר".
בנאדם, יהיו לך חיים שלמים לדבר!
הייתי מקבל לפחות שתיים מהצעות העבודה המרגשות שדחיתי על הסף בנימוק "כן, זה מדהים, אבל אני לא אהיה טוב בזה, וגם אם כן, אין לי כוח להתחיל להיות טוב בזה".
הייתי עושה לפחות סם אחד משמעותי יותר מביסלי ברביקיו.
הייתי עושה את המיליון הראשון שלי עד גיל 30, ואת האחרון עד גיל 40. ואז פורש לכתיבה.
הייתי ניגש לבר רפאלי באירוע חברתי ואומר לה: "נעים מאוד, רענן. מי את?"
הייתי מתחתן עם אותה אישה.
הייתי מתגייס לקרבי. הייתי נוסע לדרום אמריקה בגיל שבו העולם עוד מוכן להאמין שזה לגיטימי. הייתי קונה את הז'קט ההוא ב-700 יורו בפריז. הייתי אומר רק "כן" להכל משך שנה שלמה ואז כותב על זה רב-מכר. הייתי מחליט להתאמן ל"איש הברזל" ולא נעצר לרגע לפני הגשם הראשון.
אבל במקום לעשות את כל הדברים האלה, עשיתי את כל הדברים שעשיתי, וגרוע יותר: לא עשיתי את כל הדברים שלא עשיתי, וגם די הרבה מהדברים שיכולתי לעשות. סליחה, בר רפאלי. אני יודע; יכול היה להיות לנו הכל.
וכך, בגיל 40 וקצת, ועוד קצת, אני מוצא את עצמי קם בבוקר ליום חול שבמהלכו יתברר לי – פעמיים – שהחיים שלי הם החמצה סדרתית. שהפכתי מהבטחה למחמיץ מקצועי. ושאפילו להצעת עבודה בתחום התחמיצים אני בטח אגיד לא.

***

כולנו החמצנו הזדמנויות. להורים שלכם – כמו לכל ההורים בישראל – יש את סיפור החמצת הנדל"ן המשפחתית המיתולוגי ("ואז הקבלן הציע לנו בית בדניה, אבל אמא אמרה: 'עזוב, זה רחוק ואין שם תחבורה ציבורית'". "ואז הציעו לאבא מגרש על חוף קיסריה, אבל הוא אמר: 'עזבו, העתיד בגבעת-אולגה!"). אבל מעבר להחמצות נדל"ן מפוארות שכל ישראלי יסבול מהן מתישהו (ובקרוב "בריינסוויי" תצא עם משחה שמטפלת בהן), אני מרגיש כאילו ההתמחות הפרטית שלי בענף ההחמצה היתה ונשארה מקיפה יותר.
זה כאילו החיים חולפים על פניי ואומרים לי: "בוא, עלה", אבל אני אומר להם בכל פעם מחדש: "בחייאת, עזבו אותי בשקט, אתם סתם מציקים וחוץ מזה הפרצוף שלכם מכוער".
והחיים, מצידם, ממשיכים לחלוף. מדי פעם הם נזכרים בי ושורקים לי מתחת לבית לצאת אליהם, לפחות לרכיבה קצרה בשמש על גבם הרחב. אני חושב על זה לרגע, ואז אומר לעצמי ולהם: "עזבו", תוך שאני מנסח לעצמי ולהם תירוץ מושלם: כי מאוחר. כי יקר. כי מחכים לי בבית. כי קר בחוץ. כי אני לא אהיה טוב בזה. כי הממשלה. כי מה נזכרתי עכשיו. כי אין סיכוי. כי זה אידיוטי. כי מה יצא עד היום למי שעשו את זה.
והחיים עוברים. ואו שאתה נכנס בהם בכל הכוח – תראו את הביוגרפיה של אסי דיין. תקראו את "חיים על נייר זכוכית" של קניוק – או שאתה לוקח משכנתא על דירת ארבעה חדרים וחוזר בשבע בערב הביתה להשכיב את הילדים וחולם על שני לילות בפריז. יום אחד. אולי. בקיץ. אם סבתא תסכים לשמור עליהם.
וקל מדי להרגיש שהחיים עוברים ושאנחנו לא רוכבים להם על הגב, בעיקר כשכל החיים משננים לנו סיסמאות אימון-אישי זולות מסוג "תחיו כל יום כאילו הוא היום האחרון" ו"תרקדו כאילו אף אחד לא מסתכל".
אבל פאק; כולם הרי מסתכלים. וזה כנראה לא היום האחרון – ואם כן, דווקא די מתחשק לי להשכיב את הילדים לפני שאני מתחפף מכאן לצמיתות.
וכך חולף על פניי מצעד ההזדמנויות – צבעוני, רעשני, תוקע בחצוצרות ותופים – בזמן שאני ממשיך לעמוד במקום ולבהות בו ללא תזוזה. אם מאמנים אישיים יגידו לכם תמיד שאין דבר כזה "מזל", כי מזל הוא "הזדמנות פוגשת מוכנות", אצלי המוכנות אף פעם לא מגיעה לפגישה.
אני לא מוכן לסכן הכל. או משהו.
אני חושב שאני פשוט פחדן. החיים לימדו אותי שעדיף קודם לפחד, ורק אחר כך לחשוש. רק ככה אתה יכול להיות רגוע שתחמיץ אותם כמו שצריך, בצורה מסודרת.
אבל יום אחד, אני יודע, אני אתגבר על הפחד. יום אחד אני אצטט לעצמי את השיר החדש והנהדר של הדרה לוי-ארדי – "וזה הזמן, לשבור את הכלים/ לרוץ מהר, ליפול על הפנים/ וזה הזמן, ללכת אל הים/ לתפוס גלים, לצאת את העולם" – ואגיד לאיזו הזדמנות: קדימה. כן, בואי אליי, תני לי לטפס לך על הגב, אני רוצה לצאת לרכיבה הזאת.
ואז אני אפול ממנה ואשבור את המפרקת.
ואני אדע שלפחות חייתי כאילו זה היום האחרון. ומה אתם יודעים; זה באמת היה.

(פורסם ב-8.2.2013)