כולנו קורבנות של החיים

טור קורבנותתראו, אני דור שני ל… כל מה שההורים שלי עברו. כך שאני מבקש שתתחשבו בי.
ההורים שלי הם דור ראשון, ואל תשאלו מה הם נאלצו לסבול. באמת אל תשאלו, כי אם תשאלו, אני אצטרך להמציא לכם משהו, ואין לי מושג מה.
אה, נזכרתי. כשהם עלו לארץ, הבריטים שלחו אותם לקפריסין. קפריסין! אתם הייתם פעם בקפריסין? באוגוסט? כי אני הייתי. סבל נוראי. אקלים של מערת-אף. ובסוף הם נאלצו להגיע לישראל על ספינת מעפילים. מעפילים! אתם הייתם פעם על ספינת מעפילים? באוגוסט? כי אני הייתי. היא מוצגת בשלמותה במוזיאון ההעפלה בחיפה, וכילדים גררו אותנו לשם מבית ספר כל קיץ. אל תשאלו; מחניק וצפוף כמו סניף של דבאח ערב חג השבועות.
כך שהוריי הם בהחלט קורבנות של נסיבות לא פשוטות, וגם אני; בגיל חמש אבא שלי מת בתאונת-עבודה טראגית, ומאז המשפט האהוב עליי בעולם הוא: "זה הכל בגלל שאבא שלך מת כשהיית בן חמש בתאונת-עבודה טראגית". אני מוכן לשלם – וכבר שילמתי – אלפי שקלים לפסיכולוג תורן כדי שיגיד לי את המשפט הזה בפגישה השלישית-רביעית, ואני אדע שאני קורבן של נסיבות ואוכל להפליג לדרכי כשאני חף מכל אשמה ואחריות, ולדעת שזה הכל אבא שלי – והמוות המיותר שלו – אשמים.
ולא רק אני והוריי קורבנות; גם סבי היה קורבן כשגורש חסר-כל מרוסיה (על ידי אשתו הראשונה), וסבתי הייתה קורבן פוגרומים (או אולי צאצאית של הפוגרומים, או סתם גרופית שלהם). לא נשכח ולא נסלח, אבל נשמח; כי להיות קורבן הוא המצב הקיומי הישראלי הרצוי והפופולרי ביותר, או כמו שיאיר לפיד – אללה ועלי ירחמו – היה בוודאי מנסח את זה: מה הכי ישראלי בעיניך? להיות קורבן. להרגיש קורבן. להתבוסס כאן ועכשיו בפגיעה שפגעו בך (או בהוריך) מתוך תחושה ששם ואז לא התבוססת בה מספיק.
כמובן שלאשכנזים קל יותר להרגיש קורבנות, כי תמיד תהיה לנו השואה. אבל כמובן שלמזרחים קל יותר להרגיש קורבנות, כי תמיד יהיו להם הריסוס בדי-די-טי, המעברות, הקיפוח לדורותיו (בקרוב באפליקציה!) והפרשה המזעזעת שמבסגרתה לא הושמע אביהו מדינה מספיק ברדיו בשנות השמונים.
קשה להכריע מי מנצח כאן, אבל אין ספק שלאשכנזים יש יתרון קטן כי אין על השואה (ושהארמנים לא יבלבלו את המוח. מה שהיה להם זו לא שואה, אולי שואונת, בקושי שו) אבל למזרחים עדיין יש יתרון לא קטן כי בכל זאת הקיפוח שלהם נמשך עד היום – מה שקשה להגיד על השואה, שקצת נפסקה בינתיים – ועובדה שאפילו נתניהו בחר, בסוף, להיות ספרדי. ונתניהו הוא הרי אלוף ישראל בקורבנוּת ובהפעלת שריר תחושת הבטן לפיה כל העולם נגדנו, האנטישמיות תיכף מגיעה בשחייה אל חופינו, וההיסטוריה עצמה רק מחפשת איך להמשיך ולכפכף אותנו.
נתניהו הוא ראש ממשלה טבעי לעם שמרגיש, לפני הכל, קורבן. כי כולנו קורבנות. כולנו נלחמנו, נפצענו, שכלנו, ישבנו בממ"ד, ספגנו פגיעה ישירה או יצאנו מלבנון עם פעמיים פוסט-טראומה.
חוץ מזה, כולנו קורבנות של הממסד הכלכלי המושחת. של הטייקונים. של מתווה הגז. של מחירי הדיור. של יצחק תשובה. ולכן – ורק לכן – אנחנו לא גומרים את החודש לפני שהוא גומר אותנו. רק קחו מאיתנו את הטייקונים ומתווה הגז וההיפר-קפיטליזם החזירי, ותראו איך כולנו משגשגים.
לחלקנו יש נסיבות קורבניות ייחודיות שגם אותן לא נשכח ולא נסלח. קחו למשל את ילדי תימן החטופים (אה, כבר לקחתם? בלי רשות? נו, על זה בדיוק אני מדבר), שרק לפני שבוע הוקדשו להם שלושה עמודים במוסף זה. זה פצע – לא הייתי אומר פתוח או מדמם; זו פרשה קשה, גזענית ומתועבת במיוחד שאירעה זמן קצר לאחר קום המדינה, נחקרה מאז ארבע פעמים על ידי ועדות חקירה רשמיות, וטופלה באינספור תחקירים וסרטים.
מה חדש? שום דבר. עשרות שנים חלפו, אבל הצורך להציף שוב ושוב את העוול שנגרם הוא כיום עיקר הסיפור. הזמן אולי לא ירפא, אבל החיטוט בפצע הרי ימשיך לפצוע. מה ההעדפה הישראלית? להמשיך לחטט בפצע. במרץ.
כך שאין לכם ישראלי שאינו רואה בעצמו, בדרך כלשהי, קורבן, וכולנו נהנים לחטט בפצעים. בישראל של עכשיו, כל יום הוא חג הקורבן, ויש לי יום-יום חג.
השאלה הבוערת באמת היא מה יהיה עם הדור הצעיר, כי אנחנו – והורינו – הרי היינו ונשארנו קורבנות של השואה והקיפוח וכל יתר הנסיבות האיומות, וזכותנו המלאה לא לסלוח ולא לשכוח, אבל מה יהיה על ילדינו שנולדו כאן? איך נעניק להם את הביטחון המלא בזכותם המוּלדת להיות קורבנות? על מה הם לא יסלחו? ובכן, אל דאגה; נפתלי בנט כבר עובד גם על זה. והוא הביא להוזלה משמעותית במסעות בני הנוער לפולין, כדי שכו-לם יוכלו להתעטף בדגלי ישראל על האדמה הקפואה, הארורה וה… טוב, נו, האמת שצומח שם דשא די יפה – ואז להיכנס לקרון תובלה ולהרגיש כמו שהרגישו הקורבנות, וממש להיות קורבנות בעצמם. ולחזור לישראל ולדעת: לעולם לא עוד הווה שבו אנחנו לא מאשימים אף אחד. תמיד יהיה את מי ומה להאשים: נאצים. אנטישמים. ערבים. איראנים. אשכנזים. שמאלנים. אירגוני טרור. מיכל אנסקי. זה תמיד מישהו אחר שאשם, ותמיד יש לנו דרך קלה לצאת קורבן. תמיד נוכל לחיות את ההווה הישראלי מתוך עוולות העבר ולנצל אותן לטובתנו, כלומר להתנער מכל אחריות פרטית למצבנו.
ולכן אנחנו לעולם לא נשכח ולא נסלח ולא נעבור הלאה. כי אם נעשה את זה, עוד ניאלץ, חלילה, להתמודד עם החיים העכשוויים בלי זכויות היתר של קורבנות מוכרזים. ואם אנחנו לא קורבנות, הרי שאנחנו אחראים בלעדיים למצבנו ולנסיבות חיינו בהווה, ויכולים ממש לשנות אותן בפועל לטובה. ולהתנער מהעבר, ולהשתחרר מהצללים, ולברוא את עצמנו מחדש באופן שפוי והוגן יותר. וזה כמובן ממש לא בא בחשבון מבחינתנו.
אנחנו מוכרחים להיות קורבנות, כי בלי תחושת הקורבנוּת, אנחנו לגמרי ברשות עצמנו והכל בידיים שלנו. כך שממש עדיף לנו, וגם כבר התרגלנו, להסתובב עם התחושה הכללית לפיה דפקו אותנו, ולכן מגיע לנו פיצוי. ומגיעה לנו התחשבות. ויש לנו נסיבות מיוחדות. וגם אם נדפוק אחרים (או נדפוק להם כדור בראש גם כשהם כבר שוכבים חצי-מתים על המדרכה) זה רק כי אנחנו בעצמנו קורבנות, אז תבינו אותנו.
קצת כמו אב מכה שהוכה בעצמו כילד, מסתובבת מדינה שלמה בתחושה שנסיבות חייה הטראגיות הן סיבה מספקת לכל עוולה שהיא עשויה לגרום לעצמה ולאחרים, וכל השאר מוכרחים להבין אותה.
הקורבנוּת היא קיצור הדרך שלנו מול העולם; במקום להוכיח שאנחנו שווים מול שווים – עׇם ככל העמים, מדינה ככל המדינות – אנחנו מבקשים שיתנו לנו לנצח מבלי שהרווחנו את זה, רק כי אנחנו, היסטורית, קורבן.
הקורבנוּת היא תו הנכה שלנו. ואתה לא מוותר על תו נכה גם אם בינתיים השתקמת לחלוטין.
ולפני שאתם שולחים לי מייל תגובה זועם, רק קחו בחשבון: זה הכל בגלל שאבא שלי מת כשהייתי בן חמש.

(פורסם ב-10.6.2016)

מודעות פרסומת

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

  1. שלומי הגיב:

    אתה כל כך צודק, גם אני מרגיש כך בדיוק כמוך

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s