חו"ל החדשה

טור קשה בחול לפני שבועיים כתב כאן מאור זגורי על מקום קסום בשם אילת שהוא נהנה לנפוש בו, למרות שאנשים רבים, לטענתו, מזלזלים באילת ומסתכלים עליה בהתנשאות, שלא לומר בשמץ גזענות הגובלת בשינאת ערסים לשמה. וזה ממש לא יפה, כי צריך לדעת לקבל את האחר, גם כשהאחר מאפר לך בבריכה, משתין לך בעציץ ומעמיס לפניך בתור את מלוא מגש הג'חנון בבופה ארוחת הבוקר.
באופן אישי, אין לי מושג מיהם האנשים האלה שמזלזלים באילת ושזגורי מדבר עליהם. לי, סתם דוגמה, אין שום דבר נגד אילת – נהפוך הוא, כמה מטובי חבריי לשעבר נהגו לנסוע לשם למרות כל האזהרות שהוצאתי להם. באמת שהייתי שוקל לרדת בעצמי לאילת עם הילדים, אלמלא הבעיה הקטנה הזו עם, כאילו, האוכלוסיה המקומית, המורכבת ברובה מאוכלוסיה לא מקומית, ובשתי מילים: כולם שם, ואם לצטט מנהיג מפורסם בהקשר דומה: הישראלים נוהרים.
למה אני מתכוון? הגיהנום הוא כידוע הזולת, ואילת מפוצצת בזולתים. ולא רק אילת; יש די הרבה מקומות בעולם שהזולתים מישראל נוטים להגיע אליהם. איך יודעים מהו מקום שקיימת בו סכנה ברורה ומיידית של זולתים מישראל? ובכן, נסו לדמיין את אורן חזן מחלק צ'אפחות במקום הזה. האם התמונה הזאת נראית לכם אפשרית? סבירה? אם כן, אתם מסתכלים על מקום שנשלט בידי זולתים, וייתכן שצריך לחשוב פעמיים – ואם זה לא מספיק, אז שמונה פעמים – לפני שמחליטים לא להגיע אליו בשום אופן.
דוגמאות? לא חסר: בורגס, סופיה, הכל-כלול ביוון, הכל-בדולר בבוקרשט, אגם גארדה באוגוסט, הודו כל השנה, וכל מקום שיש אליו דיל בטיסה חכורה לישראלים בלבד. ואני לא מתנשא כאן חלילה; להיפך, אני מרגיש שהבעיה היא אצלי ואצל עוד לא מעט ישראלים, שבהעדר הגדרה מעליבה יותר נקרא להם "שכמותי". כי אנחנו כבר לא מסוגלים להנות משום חו"ל עד שלא נדע בוודאות שהחו"ל שלנו מיוחדת, נכונה, אנינה ונחשבת יותר.
אחרי שנסיעה לחו"ל הפכה למצרך יסוד ישראלי – באמת, חו"ל מוכרחה להיכנס כבר לסל המצרכים המסובסדים – כולנו הרי נאלצים למצוא לעצמנו סמל סטטוס חדש. אז עכשיו מדובר ביכולת לנפנף בחו"ל ייחודית, מקורית, לא-כמו-כולם. מה שקצת פוסל עבורנו את רוב ארצות העולם השגרתיות כיעד לנסיעה, ומשאיר אותנו עם, בערך, סרדיניה, מקדוניה, ניו מקסיקו ולוב.
אבל גם אם אנחנו כבר מתפשרים ונוסעים לאחד החו"לים הנדושים והשגרתיים, נניח פריז, אנחנו לא נרשה לעצמנו לעשות שם שום דבר מהדברים הרגילים שתיירים – טיפוסים עלובים שכמותם, אנשים המוניים שמגיעים ממדינות שהן אפילו לא צרפת ומתלהבים מקלישאות כמו מגדל אייפל – עושים.
לא; אנחנו נוסעים עכשיו לחו"ל רק עם רשימת ההמלצות הייחודית, הפרטית והסודית שקיבלנו במייל מחברים – שמפיצים אותה רק למי שהם, וחברים שלהם, וחברים של חברים שלהם, סומכים עליו לגמרי – וכוללת את כל המסעדות והחנויות הכי חמות בעיר מזה שעתיים.
וככה קורה שבעוד שפעם נסענו לפריז כדי להיות בלובר, באייפל, בגני טווילרי, בפומפידו ובגאלרי לפאייט, כיום אנחנו נוחרים בבוז לכיוון מלכודות התיירים העלובות האלה. לא; לנו יש משהו טוב בהרבה: את הרשימה! ולכן אנחנו נעמוד חצי יום בתור למסעדה שברשימה כתוב שפשוט חייבים להיות בה ושפתוחה רק פעם בשבוע לשעתיים, לא מקבלת הזמנות, ואם כבר הצלחת להתיישב בה בפועל, יתייחסו אליך כאל מפגע תברואתי. 200 מטר מאיתנו יתנשא מגדל אייפל, אבל אנחנו בקושי נציץ לעברו; איזו קלישאה. פאתטי.
בערב נלך למועדון ג'אז שמופיע תחת "חייבים!" ברשימה שקיבלנו – מקום סודי כל כך עד שבטריפ-אדווייזר כתבו עליו במפורש "404 הדף שחיפשת אינו נמצא".
ביתר הזמן ננחר בבוז לכיוון ספרי תיירים, המלצות בדפוס ורשימות ה"דברים לעשות בפריז" של טיים-אאוט ומאקו. חה! ההמלצות האלה הן כמו קרני אור שמגיעות מכוכבי לכת רחוקים שגוועו זה מכבר. כי הרי ברגע שמקום כלשהו הומלץ ב"טיים אאוט", אנחנו יכולים להיות בטוחים שהמוני תיירים מנקרים ברגעים אלה את גופתו למוות. לא; אנחנו צריכים ללכת רק למקומות מהרשימה שלנו, המקומות הנכונים. לכן הביקור שלנו בחו"ל יתעלם מכמה אלפי שנות היסטוריה ותרבות, תיאטרון ומונומנטים, ויתמקד בלהשיג מקומות לניאו-ביסטרו של השף ההוא שאחרי שכבר היו לו שני כוכבי מישלן, החליט לזרוק הכל ולבשל רק שלוש מנות קלאסיות מפרודוקטים מקומיים בתוך מחסן כלי עבודה נטוש ברובע המי-סופר. אחר כך נעלה לאינסטגרם צילומים של המנות, שלנו עם המנות, שלנו אחרי המנות ושלנו מתייפחים מגעגועים למנות, ובזאת נכריז סופית על נצחוננו; היינו במקום שאתם לא רק מתים להיות בו, אלא בכלל לא שמעתם עליו.
זאת חו"ל החדשה; חו"ל שמבוססת על תחושת הייחודיות, המועדון הסגור וההתנשאות הכללית על כל השאר. אם חו"ל של הורינו הייתה בדיוק להיפך – בואו נעשה מה שכולם עושים וניסע עם "מדריך לפיד" לכל המקומות הקלאסיים האלה שכולם היו בהם ונצלם אותם (לשיקופיות!) מאותן זוויות בדיוק – אנחנו מבחינתנו לא רוצים שום דבר שמישהו כבר עשה לפנינו בהמוניו, כי מה השגנו בזה?
לכן אנחנו צריכים לצלם מנות, קירות מתקלפים, שתי היפסטריות שיושבות מחוץ לחנות, חתול מקומי, שלטים שיש בהם משהו אירוני וגם גוף תאורה מהמם שהיה במסעדה ההיא. אנחנו צריכים לדעת שהחו"ל שלנו לא דומה לחו"ל של כולם, ואנחנו עובדים בזה. זה לא קל, כי לפני כל נסיעה אנחנו מוכרחים להשיג את ההמלצות שאין דרך להשיג, להזמין מקומות שאין דרך להזמין ולהרים טלפון לחברה ההיא שגרה בברצלונה ושאיתה לא דיברנו בשלוש השנים האחרונות כי חבל להשקיע בה אנרגיה, היא ממילא לא בארץ.
אבל שטויות. כי כשאנחנו נשב סוף סוף במקום הכי חם בברצלונה – המקום שברשימה שלנו כתוב שחייבים לשבת בו – ונדע לבטח שיכולנו, בזמן הזה, להיות במקום הנוסף הכי חם בברצלונה שהרשימה שלנו טוענת שחייבים להיות גם בו, נרגיש שניצחנו את השיטה. אנחנו בברצלונה, אבל לא ברצלונה של כולם. אנחנו בברצלונה האמיתית – ושכולם יעמדו מצידנו בתור ל"סגרדה פמיליה" אם זה מה שכתוב במדריך שלהם.
זאת כמובן גישה מטופשת של אנשים שהיו יותר מדי בחו"ל, עמדו כבר ביותר מדי תורים והפסיקו להרגיש אשמים על שהם "לא מספיקים" או "לא עשו שום דבר תרבותי". זו גישה פלצנית של אנשים שיכלו בזמן הזה לעשות משהו מועיל בהרבה – למשל להתנשק, כמו כולם, על קומת המרפסת של מגדל אייפל. אבל אנחנו לא זזים לשום מקום שהרשימה שלנו לא אומרת לנו שחייבים. והרשימה שלנו לא מכירה בהתנשקויות או במגדלים.
ותגידו מה שתרצו על החופשה שלנו, היא עדיין טובה יותר מלרדת בכפכפים לארוחת בוקר במלון באילת ולקוות שהחדר שלך רחוק מספיק מההפעלות בבריכה. אבל אם יש למישהו רשימה סודית של דברים שחייבים לעשות באילת, דברו איתנו. בטוח יש איזה דולפין שפרש מהריף ופתח מקום משלו עם שלושה שולחנות ומנת דגל – או דג – ייחודית. בשביל זה אנחנו נהיה מוכנים להגיע עד אילת וגם לעמוד חצי יום בתור.