יום אחד, באזור יום ההולדת שלי, אני מתעורר בבוקר ושם לב למשהו שמעולם לא הבחנתי בו בעבר: כולם סביבי צעירים יותר. הרבה יותר.
יותר ממני, בכל אופן.
חלקם ממש ילדים. יש פרשן בכיר בטלוויזיה שלי, אחד עמית סגל, שאני תוהה מתי יתחיל להתגלח והאם הוא לא צריך כבר ללכת לישון בשעה כזו, כי מחר בבוקר בטח יש לו מגן לבגרות.
הוא פרשן טוב, סגל. מדבר הרבה ובביטחון. ידען. אני פשוט לא משוכנע שאני יכול לקבל את מנת הפרשנות החדשותית שלי ממישהו שבשעה שהוא מדבר למצלמה אני במתח מתמיד לגבי הרגע המדויק שבו יתחלף לו הקול.
וסגל הוא עוד קשיש דמנטי לעומת פרחי החדשות עמליה דואק ובר שם-אור, מי שנוכחותם הטלוויזיונית גורמת לי לשפשף את השלט בתדהמה תוך שאני מנסה להיזכר – ובגילי לך תזכור – האם גמר "ששטוס" זה היום ומתי בעצם זפזפתי לערוץ הילדים.
אני מבוגר. החודש ימלאו לי, ובכן… לא מגלה. ארמוז רק שהמספר נושק ל-47 ואז סוטר לו.
אלוהים.
אני לא יודע איך אלוהים נראה, אבל בשלב הזה, אני לא אתפלא אם יתברר שאלוהים הוא ילדון חיוור ורזה בקרדיגן, שבדיוק מתחיל את דרכו כמבזקן. כולם עכשיו ילדונים. מהדורות החדשות מוגשות לי על ידי ילדונים פוטוגניים שביציאה מהאולפן בוודאי מחכים להם הוריהם כדי להסיע אותם ליום כיף בקיפצובה. בשעות הלילה יש התבגרות מסוימת, ואני מוצא את עצמי מול דוריה למפל וליאור פרידמן, שני גנובים שלדעתי מתאמנים מול המצלמה לקראת הפקת סיום השנה של מגמת הקולנוע בתיכון שלהם.
סליחה, אבל האם אלה האנשים שמהם אני אמור לקבל את מנת החדשות והפרשנות שלי? איפה הדינוזאורים הסמכותיים שהורגלתי בהם? איפה עולם השקט-נותנים-חדשות, שבו אנשים מבוגרים ממני מגבירים ווליום ומקשיבים לאנשים מבוגרים מהם, תוך שאני מסתכל על כולם מלמטה ותוהה מה יש לכל המבוגרים האלה מחדשות?
מאז נולדתי, הוגשו לי החדשות על ידי גבר סמכותי שיכול להיות אבא שלי – של כולנו – בשם שנשמע, בכל זמן נתון, בן 73: חיים יבין. אחר כך היו קירשנבאום, אחימאיר, טסלר, פאר – בקיצור, התרגלתי שהטלוויזיה שלי מוגשת על ידי גברים חשובים, אחראים, סמכותיים ובעיקר מבוגרים ממני. בהרבה. זה היה לי טבעי; הייתי צעיר בעולם של מבוגרים. ואחר כך, כשהשנים חלפו, עדיין הייתי צעיר. ואז, שוב, צעיר. הזמן חלף, וכולם סביבי עדיין היו גדולים יותר. כולם התייחסו אליי בסלחנות, באבהות, בכעס, בפטרונות, באמון ובאי-האמון שבהם מתייחסים לאיש צעיר.
ומתישהו – לא מזמן, לדעתי – זה נגמר.
כשאני מסתכל עכשיו סביבי – ברחוב, בחדר הכושר, בטלוויזיה, על ספסל הממתינים בבנק הדואר – אני מוקף באנשים שלעולם, בשום מצב, לא יהיו מבוגרים ממני. וכעבור השנתיים המקובלות, כשמגיע תורי בבנק הדואר ואני ניגש לאשנב כדי להוציא חבילה, הפקידה מבקשת ממני להציג תעודת זהות, מעיינת בה ואז מציינת בשעשוע: "אה, נולדנו באותו יום בדיוק! באותה שנה!" אני מרים את מבטי אליה ומתפלץ: איך, איך באותה שנה, יא… זקנה! את זקנה! אבל אני רק מחייך בלבביות אל האישה הזאת שהיא בדיוק בגילי אבל נראית כל כך, לגמרי, מבוגרת.
שבוע אחר כך אני טס לאירופה, ובכניסה למטוס אני מציץ לתא הטייס ורואה לצד ההגאים את – רגע, זה… הטייס? אני מוודא עם הדיילת ומבין, לחרדתי, שאכן מישהו שנראה כמי שאשכיו – אנא סילחו על הצרפתית שלי – טרם ירדו, והייתי משער כי הקשר העיקרי שלו למטוסים מתקיים כאשר הוא בונה דגמים שלהם על השטיח בבית הוריו – אמור להטיס אותי בפועל. "את רוצה להגיד לי שהילד הזה סיים קורס טיס ושירות מלא בחיל האוויר?" אני אומר (בלב) לדיילת. והיא (בלב) מהנהנת.
הטייס שלי צעיר ממני בהרבה. אין לי מושג למה, אבל אצלי בראש, הטייס אמור להיות מבוגר ממני בהמון. אני רוצה גברים מנוסים – עתירי מלחמות, המראות, נחיתות חירום ושחרור חטופי אנטבה – בתא הטייס, לא איזה טירון בן עשרים. או שלושים. או ארבעים.
ואז אני חוזר מאירופה ונכנס למשרדו של עורך העיתון, ומבין שהבחורצ'יק הזה על הכסא המרופד, גם הוא צעיר ממני. אולי לא בהרבה – ובכל זאת. לעזאזל, אני אומר לעצמי (אבל לא לו. למה לי להסתבך. הוא ממילא יקרא את זה בעיתון וההסתבכות שלי תידחה בכמה ימים): באיזה עולם מוכר אמור הבוס שלך להיות צעיר ממך? רבאק, כשהבנאדם היה בגן טרום-חובה, אני כבר התחלתי לגשש סיכויים אצל מלכת הכיתה. ועכשיו הוא ממונה עליי? למה אני לא ממונה עליי?
אני מניח שחציתי איזה קו בלתי נראה. שעברתי לצד השני. שהגעתי – מבלי שהבחנתי – לנקודה בזמן שבה העולם הסתובב על צירו והפך מהמקום שבו אני ילד למקום שבו אני, לעיתים קרובות מדי, לא רק מבוגר, אלא המבוגר ביותר בחדר. אני שמעון פרס של אזור החיוג החברתי והמקצועי שלי.
כמו כולם, לא חשבתי שזה אמור לקרות לי; באמת חשבתי שמצב הצבירה היומיומי שלי מזה 40 שנה – זה שבו אני האיש הצעיר, או לפחות אחד הצעירים, בחדר – לא יכול להשתנות. כמו שכל זקן (אם המילה עצמה עוד בכלל חוקית. בואו נלך על "מבוגר") שתראו ברחוב היה פעם – ייתכן שאפילו עד לא מזמן – באיזה אופן בלתי נתפס, צעיר. ואז משהו שאיש לא מתכנן שיקרה לו, קרה לו; הזמן סב על צירו, ו… מהפך. קודם בהדרגה ואז בבת אחת. איש זקן.
ורק לפנות בוקר, ברגעים של ערות לא צפויה, כשהמחשבות הקודרות ביותר מסוגלות להתגנב דרך שכבות ההגנה וההדחקה הישֵנות שלי, אני מבין שכל האנשים הצעירים-ממני סביבי לא מדכדכים אותי כמו צעיר-ממני אחד מסוים, שפוסע כרגע לנגד עיניי, טרוד אבל מרוצה כל כך מחייו, בבוקר קריר ושמשי ברחוב ברודוויי, כל הדרך מטרייבקה לסוהו המתעוררת, למשרד שבו הוא עובד ברחוב ספרינג.
זה אני. אני בן 30. בעולם אחר, בחיים אחרים לגמרי שנראים כרגע, לפנות-בוקר, כאילו קרו לאדם אחר לגמרי. הנתק ביני לבין האיש ההוא מושלם. אני מנסה לנפנף לו מהמיטה. לצעוק אליו. ליצור קשר עין. אבל הוא ממשיך ללכת בברודוויי, אדיש, סגור בבועת קיומו הניו יורקי, עדיין צעיר, עדיין מתנסה, נרגש, מוצף.
זה אני. וזה לא אני. זה מישהו שהייתי. חיים שחייתי. זיכרון כל כך חי, ולגמרי מת עכשיו. מרוחק. נעול הרמטית. בלתי נגיש. אטום כמו נוף מושלג בתוך בועת פלסטיק מזכוכית בחנות מזכרות.
אתה יכול לחלוף על פני הצעיר שהיית. הוא לעולם לא יבחין בך. וברגע שתחלוף על פניו תבין את המקום החדש שאליו הגעת; המקום שבו דברים מסוימים לא יוכלו לעולם לקרות שוב או להיות כשהיו. וזמנך עבר. לפחות זמנך במקומות ההם. ברגעים ההם. ואתה מוקף בצעירים ממך, שעדיין לא היו כלל במקומות וברגעים. ומשהו מחלץ ממך יבבה.
אז מזל טוב לכל ילידי נובמבר. גם לעובדות בנק הדואר. וגם לי. ולמי שהיינו. למי שנהיה. ובואו נשגיח על הזמן; אסור להשאיר אותו רגע אחד לבד.