"אבא, שים 'היא רק רוצה לרקוד'", נשמע קולו של הילד שלי מהמושב האחורי של המכונית, ואני מתכווץ; אני לא רוצה לשים עכשיו את השיר המטופש של עומר אדם ומשה פרץ, שנשמע תמיד כמו חפלה אירית שהתנגשה בדוכן ג'חנון.
"עוד מעט", אני אומר, אבל הילד כבר יודע ש"עוד מעט" הוא רק קיצור ל"עוד מעט תשכח מזה ותחסוך לי" – והוא מתעקש: "לא! עכשיו! ואם לא, לפחות 'גולדן בוי'".
"כן, שים גולדן בוי!" מצטרף אליו פתאום חבר שלו, יהונתן, שיושב לידו במושב האחורי.
אנחנו בטיול אבות-בנים, ואני מחליף מבטים משמעותיים עם אבא של יהונתן, שיושב לידי מקדימה ומסתכל עליי במבט של "היי, אל תסתכל עליי במבט של מה-אתה-מסתכל-עליי".
שנינו מעולם לא הכנסנו הביתה, או למכונית, או לאיזושהי מערכת שמע, שום דבר שקשור לעומר אדם, משה פרץ או נדב גדג'. אנחנו לא כאלה. כמו שתגיד לכם כל תזונאית סבירה, אתם זה מה שאתם מכניסים לגוף שלכם, ואנחנו לא מכניסים לגוף שלנו – גם לא דרך האוזניים – ג'אנק. למעשה ברגע זה אנחנו שומעים במכונית – בווליום מוגבר לטובת הילדים במושב האחורי – את Animals של פינק פלויד. מה יש, שילמדו. שיפנימו. שיבינו שהרבה לפני שהיה עוכר-ישראל, הספיק רוג'ר ווטרס להיות משהו אחר לגמרי: עוכר בני-אדם.
"אבא, גולדן בוי!" הילד מרעים בקולו.
אין סיכוי. אני לא אהיה הגבר הראשון בהיסטוריה שחתך את פינק פלויד לטובת נדב גדג'. כלומר, אולי עוד חמש דקות אני אהיה הגבר הזה. אוקיי, אוקיי, הנה, כבר; תפסיקו לצעוק. אנחנו שמים לכם.
"איים א גולדן בוי, קאמי טו אנג'וי!" הילדים שואגים זה לזה, לא מבינים מילה אבל מתעקשים שהשיר ילווה אותם בלכתם בדרך, בשכבם ובקומם, ורואים בו בעליל את הדבר הכי טוב שקרה להם מאז היצירה המכוננת שהגדירה, כבר בגיל חמש, את עולמם המוזיקלי: "תל אביב יא חביבי" של – ובכן – עומר אדם.
בפעם הראשונה שהילד שלי חזר מהגן ושאג "תל אביב יא חביבי תל אביב, תסתכל כמה ליבי מסביב!" (חודש אחר כך ילד מהגן עידכן אותו שמדובר ב"לירדים") לא היה לי מושג מה זה, אבל די מהר הבנתי שהדבר הזה מסתובב בגן וקופץ מאחד לשני כמו כינים. התחלתי לתהות איפה שר החינוך כשבאמת צריך אותו. כלומר, נפתול – אם תרשה לי לקרוא לך בשמך החמוד – "גדר חיה" זה באמת מה שמטריד אותך? אתה שמעת פעם את "תל אביב יא חביבי?" אתה קולט שהשיר הזה גורם להתבוללות איומה של מיטב ילדינו עם מוזיקה של… אה… איך אני אגיד את זה בעדינות? ובכן, עומר אדם. מוזיקה של עומר אדם.
וזה לא שהילד לא מקבל בבית מכל טוב; אנחנו משמיעים לו ביטלס, סטונס, בואי – והוא מגיב לזה ממש מצוין עד שהוא שם לב שיש ברקע מוזיקה שהוא לא מזהה ושואג: "אבא, שים 'תל אביב יא חביבי'".
אבל לא הכל אבוד, אני אומר לעצמי. פה ושם כבר הגעתי לפסגות נשגבות כאב וכמחנך כשהוא ביקש מיוזמתו שאני אשים לו שירים מסוימים של בק או כימיקל בראדרז (בחיי. גם זה קרה). אבל עדיין, רוב הזמן הוא מעדיף להתחבר לשורשים המסולסלים שאין לו, ואפילו מקפיד לתקוע ח' גרונית ב"יא חביבי", ומדי פעם גם בחיים עצמם.
וזה לא משתפר, דוקטור; בחודש שעבר הוא תבע לשמוע את השיר שהוא קורא לו "אלוהים, אלוהים, רק תשמור על הרוקדים" מאת ליאור נרקיס ו – ובכן – עומר אדם, ובטיול אבות-בנים האחרון הוא כבר שאג עם שאר הילדים: "קוראים לי בשכונה, מלכת השושנים", ואז הם דרשו שאני אשים להם את זה. הלכתי למקום שאליו הולכים אבות כדי למות מצער על טעמם המוזיקלי של ילדיהם – יו-טיוב – ושם זה חיכה לי: שירה של עדן בן-זקן, שנשמע כמו פרי אהבתם האסורה של שרית חדד ועומר אדם.
איך זה קרה לי בעצם? כלומר, שום דבר לא מכין אותך, כבוגר אקדמיית הארד-רוק, פרוג-רוק ובריט-פופ, ליום שבו הילד שלך, בן שש, ייצא מהמקלחת ויסלסל: "זה עושה אותה סקסית/ עושה אותה יפה" מתוך הקורפוס "היא רק רוצה לרקוד". ואני לא באמת רוצה שהילד שלי ישיר (גם אם אין לו מושג מה הוא שר) על "לירדים" ו"סקסית". הו לא; אני רוצה שהוא ישיר (גם אם אין לו מושג מה הוא שר) על "She's making me high" מתוך השיר האהוב על שנינו, "חלומות" של בק.
וזו זכותי, אגב. אני לא ועדת הפלייליסט של גלגל"צ, אני לא מחויב לשום איזון או פרכוסים פופוליסטיים מצד שום שרת חינוך, ואני אמור להיות מסוגל לקבוע בעצמי את הפלייליסט של, לפחות, הבית והמכונית שלי, כלומר את התפריט המוזיקלי הלא-מאוזן – אבל האיכותי – של ילדיי. אלא שלמציאות הישראלית יש דרכים משלה לתפוס את הילד שלי בפינות שבהן אני לא נמצא ולדחוף לו את החומר האסור שהוא הכי מתאווה אליו; זה שלא נותנים לו לשמוע בבית.
ובא לי להיכנס במישהו על שהפך את הילד שלי לסוכן תרבות שמחדיר הביתה – עד שגם הפעוטה כבר מדקלמת 'איים א גולדן בוי' בדרכה למקלחת – בדיוק את סוג המוזיקה שאני מטאטא החוצה, ומסיבה טובה: היא לא טובה.
אבל במי להיכנס? בילדים אחרים? במערכת הכריזה בבית הספר שלפעמים בימי שישי, בהפסקה, מנגנת את השירים האלה? בעומר אדם? והאם אני יכול להאשים את הילד שלי על שהוא – בהיעדר מילה מרגיזה יותר – מתמזרח? וגם מדבר ב-ח' גרונית משל היה גיל ח'ובב בפרסומת לח'ומוס? הילד הרי חי שם בחוץ; הוא רואה מה קורה. הוא מבין – גם מבלי לדעת לנסח את זה לעצמו – מאיזה צד של הישראליות מרוחה כרגע החמאה. הוא מבין שלטובת מיצובו החברתי, עדיף לו להיות הבן של זגורי ולשאוג "תל אביב יא חביבי" ולא הבן של שקד שמיילל ברגישות רדיוהד. הוא בסך הכל מתיישר לכיוון שאליו כולם סביבו מתיישרים: מזרחה.
ודווקא שם, בטיול אבות-בנים, כשהם שומעים את כל השירים שלהם ונקרעים מצחוק, זה סוף סוף קורה לי; אני מבין פתאום את הגדולה של השירים האלה: הם בדיחות טובות. הם אפילו לא מוזיקה "ים-תיכונית" אלא משהו שהייתי קורא לו "ים-תיכונית-קומית". הם פארודיה על מוזיקה ים-תיכונית שמנסה, ומצליחה, להפוך לשיר לגיטימי. בדיוק כמו ש"מי נתן לך רישיון ילדה" ו"פקח אני פורק סחורה" של אסי וגורי נולדו כפארודיה והפכו ללהיטים שאנשים אשכרה שילמו עליהם כסף.
כי בשנים האחרונות צמצמה המוזיקה הים-תיכונית במהירות את המרחק שבינה לבין פארודיה עליה, וכיום לך תבדיל; להיטים ים-תיכוניים הם, לפני הכל, פארודיה על להיטים ים-תיכוניים. רוב הזמן אנחנו מגחכים מולם, לפעמים ממש צוחקים. רק תסתכלו על האנשים המשולהבים על רחבת החתונה ברגע שמתחיל פרק ה"מזרחית" באירוע: נותנים בכפיים עם "בלבלי אותו" ו"בחייאת עיוני לא בוגד", ונקרעים מצחוק.
ופתאום זה מכה בי: הילד שלי לא שונה מהילד שאני הייתי; הוא פשוט אוהב שירים שמצחיקים אותו. בדיוק כמו שאנחנו, כילדים, רצינו לשמוע בעיקר את השירים שקרעו אותנו מצחוק: "ראמיה" של אפריק סימון, "ג'ינגיס חאן" של, ובכן, לא עומר אדם, ומכלול להיטי בוני אם. בסוף גדלנו ועברנו לשמוע הביטלס והסטונס ובואי ופרל ג'אם וביסטי בויז, והעניינים הסתדרו.
ועכשיו הילדים שלנו. אפריק סימון כבר לא בסביבה, אבל עומר אדם בהחלט. אין סיבה שהילד שלי לא יהנה ממנו. ברגע שתהיה לו דירה משלו.