לא זורם

ב

טור לא זורםאיפה אתם הייתם כשנודע לכם שגלגל"צ לא הכניסו את "גולדן בוי" של נדב גדג' לפלייליסט?
ההיסטוריה עוד תשפוט – אם יישאר לה זמן – את החלטת התחנה שלא להכניס את השיר זוכה המקום התשיעי המפואר באירוויזיון לפלייליסט שלה, אבל עוד קודם, בואו נאמר את מה שבאמת יש לנו להגיד על זה:
שגלגל"צ לא זורמת.
ממש לא. לקחת את "גולדן בוי" המטופש-מרהיב של נדב גדג', ולעצור אותו דווקא בכניסה לפלייליסט? אין להתפלא על העליהום הציבורי ההמוני שהתרגש על התחנה בדמות יואב צפיר, במאי היצירות "כוכב נולד" ו"הכוכב הבא", שהטיח בתחנה כי היא לא "מחוברת לעם" – ובמילים שגם העם מחובר אליהן: לא זורמת.
"לא זורמת" היא קללה ישראלית נפוצה, המתארת לרוב אדם ממין נקבה הנצמד באדיקות יתר לתחתוניו ולזכותו לבחור. "לא זורמת" היא ההיפך המוחלט מאדם ממין נקבה שלא איכפת לו בכלל לזרום לסיבוב ספונטני-כפוי עם, נאמר, אבא של איילן גולן, או כפי שאמר האבא עצמו בהקלטה המפורסמת ההיא: "תביאי איתך חברה זורמת".
וגלגל"צ, כפי שתמיד חשדנו, לא זורמת.
התחנה הזו הרי מלאה בעורכים מוזיקליים, לא חשוב מאיזו עדה, שחשודים לנצח באשכנזיות-יתר, כלומר באי-זרימה כרונית. אנשים שיעמדו על זכותם שלא להתעלף מהשיר של גדג'. אנשים שיתעקשו על זכות הבחירה שלהם, על מילוי תפקידם העקרוני, על היצמדות למה שהם תופסים כראוי, על טעמם האישי. בקיצור: אנשים לא זורמים, לא מגניבים, לא פאן, לא חליק, ובעיקר לא נדב גדג'.
כל הפרשה המיותרת הזו לא הייתה טורדת את מנוחתי (ולמה שתטרוד? השיר לא בפלייליסט? אני אסבול ממנו פחות? ירדה לי טרדה מהראש) אלמלא הייתי חושד בגרוע מכל:
שאולי גם אני, במקרה – למרות שמה הסיכוי, הא? – בנאדם לא זורם.
אוקיי, בואו נפסיק עם ההיתממות: אני אחד האנשים הפחות זורמים שראתה ישראל ב-67 שנותיה הזורמות להפליא. כמו ברוב המקרים, גם אצלי המחלה תורשתית: סבתא שלי לא זרמה, אמא שלי ממש לא זרמה, וגם אני סובל מבעיות זרימה קשות. נישואיי לאישה לא זורמת מבטיחים שילדינו יהיו דור רביעי לעצירות רגשית ומעשית ויסבלו משיפוטיות יתר, קשיים בקבלת החלטות, רמת ספונטניות שתימדד בערכים שליליים, וחוסר יכולת כרוני להגיד כבר בגיל 15: "למה לא, אני בכיף דופקת איתך בקבוק סטולי פה בחניון, ומשם ממשיכים לים, שוחים ערומים לרפסודות ואז חוזרים הביתה ומספרים לאמא שלי שאני בהריון – היא תמות!".
כי זה מה שאנשים זורמים עושים: כיף. וזה מה שאנשים זורמים לא עושים: חשיבת-יתר. וזה מה שאנשים זורמים לא דופקים: חשבון.
אנשים זורמים הולכים בכיף על המלצת המלצר במסעדה ("יש לנו היום קיפוד ים בעמבה". "יאללה, תביא, ננסה"), בשעה שאנשים לא זורמים ממשיכים להיחנק על אותו סנדוויץ' טונה כבר 30 שנה. זוגות זורמים – כמה מחבריי הטובים ביותר – מסוגלים לקפוץ לניו יורק לשבוע תוך שהם משאירים את שלושת הילדים אצל סבתא וסבא. ויש להם את זה אפילו ביותר זורם: הם לוקחים את הילדים איתם לניו יורק! וביותר זורם: הם עושים ילד שלישי-רביעי!
אני מצידי אתייסר חודש וחצי בחישובי האם-זה-שווה-לי על שני לילות בצימר בגליל, אתחרט כל הדרך לגליל, אהנה מהשהייה שם בחירוק-שיניים, ובדרך חזרה אגיד לאהובתי: מוכרחים לעשות את זה לעיתים קרובות יותר. ואז לא נעשה את זה שוב לעולם.
הבעיה שלי היא שאני חושב יותר מדי. אובר-אנלייזינג, בשפת האבות. ושום דבר לא נראה אף פעם טוב מספיק, וגם כשכבר כן טוב מספיק, אני פשוט יודע שמישהו, איפשהו, נהנה כרגע יותר ממני. ואני צודק: הרבה אנשים נהנים כרגע יותר ממני. אלה האנשים שלמדו לעשות משהו שאני לא הצלחתי לעשות מעולם: לשחרר. לזרום. לראות מה המצב, באשר הוא, ולזרום איתו.
חשוב לזרום כשאתה חי במדינה ים-תיכונית מבולגנת, ששיקול-דעת מעניין לה את קצה הקדנציה הקצרה, והיא ממנה בכיף ילדון חובב שיגועים והימורים לתפקיד סגן יו"ר הכנסת וחבר ועדות חוץ, ביטחון וכספים, בעודו מצייץ בטוויטר להנאתו: "ההצבעות התחילו ועדיין לא חילקו את הנאצ'וס".
יודעים למה זה קרה לאורן (קונדסון) חזן? כי אורן חזן – בניגוד גמור, נאמר, לבוז'י הרצוג – הוא, ובכן, זורם. יודעים מי עוד זורם? נדב גדג' זורם. יודעים מי עוד? בנימין נתניהו. לא האיש עצמו זורם – דמותו ב"ארץ נהדרת" זורמת, וזה מספיק לחלוטין כדי לקבע אותו בתודעה הישראלית כזורם.
יודעים מי לא זורם? אני.
לא יודע לזרום. לא מסוגל. וכיום יותר מאי-פעם, אני מוכרח לזרום. לזרום כדי לשרוד. כי בימים אלה אני מתבקש לזרום עם הישראליות באינספור דרכים. אני מתבקש לזרום עם "תל אביב יא חביבי", עם "דרך השלום" ועם "גולדן בוי" – שלושת רכיבי הפלייליסט האיכותי של הילד שלי. אני מתבקש לזרום עם נהגי מוניות חפרנים, עם מימונות זרות, עם מסעדות מופקעות-מחיר שלא ירגישו שבאתי על סיפוקי בטרם אעלה לרקוד על השולחן. אני מתבקש לזרום עם שמחת החיים העממיזענית של מירי רגב, עם האינפנטיליות האורן-חזנית, עם העילגות הרני-רהבית. אני מוכרח לזרום עם חוכמת ההמון, עם טיפשות המיעוט, עם רבי נחמן, עם טנק המצוות, עם קורקינטים חשמליים על המדרכה, עם ג'יפים על אותה מדרכה, עם חרא של כלבים על אותה מדרכה. אני אמור לזרום עם חוף ים מזוהם, נחל מיובש, שפד"ן דולף, כנרת מופקעת. אני אמור לזרום – כלומר לעמוד במקום – עם פקקי ענק בחול המועד, עם פארק מים מתקלף, עם חופשות ילדים אינסופיות, עם התבהמות יומיומית לי ולילדיי.
אני מתבקש לזרום, כלומר לשמור על הסדר הרע, להתנהג שלא בהתאם, לקבל חלטורה חובבנית כמדינה ולחשוב שהכל, בסופו של דבר, קטעים.
כי אם אני לא אזרום, אני נידון לחיי סבל במקום הזה. שכן רמת הזרימה של כולנו כישראלים הפכה זה מכבר להגדרה היחידה שתכתיב את איכות חיינו כאן, ובמקרה שאתם בצד הלא נכון של קו פרשת המים – כלומר, לא זורמים – אתם בבעיה ממשית.
אבל תהרגו אותי, לא מצליח לזרום. באמת שניסיתי – עבדתי על הספונטניות שלי, על ויתורים כואבים באגפי החשיבה והשיפוט, על גישת הוואטאבר – ולא החזקתי מעמד יותר מכמה דקות. אני לא זורם, ולא מסוגל אפילו להעמיד פני זורם. כך שאין לי ברירה, אלא להפוך את זה לכרטיס ביקור. אז קבלו: לא רוצה לזרום. רוצה להיות קשה, שכלתני, ביקורתי, מודע מדי, קפוץ-תחת. למעשה, אני רוצה להדפיס ולהפיץ סטיקר שעליו כתוב: "לא זורם". אני רוצה שכשאני מטלפן לאנשים, לצד שמי יופיע על המסך שלהם בקטן הכיתוב "לא זורם". וכשאורן חזן יטלפן אליי ויראה את הכיתוב הזה, הוא בכל זאת לא יתייאש ויזמין אותי לבירה הערב.
ואני אזרום. ובבוקר נתעורר בחדר הפוך של מלון יוקרה זר בבולגריה וננסה להבין איך הגענו לשם. "תזרום, אחי", הוא יגיד לי. ואני אגיד: "זורם איתך, אחי".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s