כמו גדולים

טור כמו גדוליםיום לפני שדיוויד בואי מת נכנסתי לדירה שלי, וכמו שקורה לי לפעמים, נעצרתי לרגע והסתכלתי מסביב ושאלתי את עצמי מי המבוגרים שגרים בבית הזה, מי קנו את זה, מי עיצבו את זה ככה, מי ומה מבשלים במטבח הזה – כי וואו, זה ממש בית של, תסלחו לי, גדולים.
ואז, כמו שקורה לי בדרך כלל, נזכרתי שזה אני. אני והיא. זה שלנו, הבית שלנו. וחוץ מהבית, בתוך הבית, יש משהו אפילו יותר בלתי נתפס: ילדים. יש לנו ילדים. אמיתיים. נושמים. לנו! ילדים! אנחנו מבוגרים עכשיו, עם בית אמיתי וילדים אמיתיים וכל זה.
איך זה קרה? כלומר, איך נתנו לנו לעשות ילדים? לקנות בית? כי ברצינות, תראו אותנו; אנחנו בעצמנו מרגישים, רוב הזמן, די כמו ילדים. אנחנו רק משחקים באבא ואמא. משחקים בבית. משחקים במטבח. מדי פעם אנחנו משחקים ברופא וחולה.
אבל לעזאזל, אלה לא מטבח צעצוע או בית צעצוע. הכל אמיתי. הכל של גדולים. זה לא משחק. אלה חיים ממשיים, קירות אמיתיים, כסף אמיתי, ילדים אמיתיים, והם שלנו, ואנחנו בני ארבעים ומשהו – מבוגרים לגמרי – ועדיין מסתכלים קדימה ואחורה ולצדדים ותוהים: של מי החיים המבוגרים האלה? שלנו? אנחנו המבוגרים האחראים עכשיו? מי הרשה לנו?
כי רוב הזמן אנחנו לא מרגישים כאלה. אנחנו מרגישים כמו שני ילדים שמשחקים בלהיות גדולים. הרי לא ייתכן שהמשכנתא הזאת אמיתית (הסכום הזה בטח לא אמיתי!). שהרישום לגנים של הילדים אמיתי. שחידוש ביטוח המבנה שהגיע הבוקר בדואר אמיתי – כי תשמעו, אם הוא אמיתי, אני צריך לשים אותו על השיש, שההורים יטפלו בזה. "אבא, הגיע בדואר משהו בשבילכם".
לא, בן. אני כבר לא פה. זה אתה. אלה החיים שלך עכשיו. זה בשבילך. אתה צריך לטפל בזה.
ויום לפני שדיוויד בואי מת, נכנסתי הביתה והרגשתי לרגע את הזרות הזאת – של ילד, או נער, או אפילו צעיר בן עשרים ומשהו, שנכנס לבית של אנשים שאותם הוא מגדיר כ"מבוגרים". והוא קצת מגחך עליהם, על הטעם שלהם בריהוט, על כל הבורגנות הזאת, ולא מקנא בהם לרגע, ושמח על שהוא עדיין לא צריך לחיות את החיים הכבדים האלה, לקבל על עצמו את כל האחריות וההחלטות האלה. ואז שאלתי את עצמי את שאלת שלושה מיליון השקלים הפרוסים לשלושים שנות משכנתא:
זה שלי? זה באמת שלי, כל זה?
והרגשתי את השילוב הזה של גאווה מטופשת – כן, זה שלי, קניתי את זה בכסף שלי (טוב, של מזרחי-טפחות) – לצד בהלה: הצילו, אני המבוגר עכשיו. אני האבא. אני האחראי. יש לי עכשיו חיים של "גדול", כולל כל הטפסים והקירות, הביטוחים והתשלומים. מתי נהייתי גדול ומה יצא לי מזה?

***

כי אני לא מרגיש גדול. אולי אני אף פעם לא ארגיש ככה. זה הדור שלי, כנראה; אנחנו מתעקשים להישאר קטנים גם כשאנחנו הולכים ומתקדמים בחיינו, חוצים את קו האמצע, ואז הולכים ומתקרבים בדיוק לקצה השני.
עדיין ילדים. עדיין צעירים.
עדיין מחפשים את הרגע הזה בחופשה עם חברים, כשהילדים כבר במיטות, כדי לברוח החוצה ולעשן משהו שאסור לנו תוך צחקוקים. עדיין מחפשים לברוח, רק היא ואני, לאיזה חוף בתאילנד, לאיזה חדר במלון בברלין. עדיין רוצים לשמוע בפול ווליום את Modern Love של בואי – כמו אלפיים שירי אייטיז אחרים. עדיין רוצים ללכת למסיבה צפופה וחסרת אחריות בדירה של מישהו. להיות מקובלים. לשבת בשישי בצהריים בקפה על המדרכה ולפלרטט עם זרים. לחזור הביתה לארוחה חמה של אמא.
אנחנו ילדים. לכל היותר צעירים.
וההורים שלנו, בגילנו – ועוד לפני גילנו – היו הכל מלבד ילדים או צעירים. בכלל, ייתכן שהם נולדו מבוגרים. הם התחתנו בגיל מוקדם יותר, קנו בתים מוקדם יותר, ומרגע שהכרנו אותם הם היו "גדולים" ועשו דברים של גדולים: הלכו ל"סידורים". הלכו לסופר. הסתובבו בבנק ובדואר. ראו חדשות. היו מודאגים. הם החליקו בקלות, בטבעיות, לתפקיד המבוגר.
ותראו אותנו בגילם, ואפילו אחרי גילם; מסרבים להתבגר. אנחנו מוזמנים ליום הורים בבית הספר, וברגע הראשון אנחנו נבהלים: מה המורה תגיד עלינו? ואז אנחנו נזכרים; זה לא עלינו. זה על הילדים שלנו. ואז אנחנו נבהלים שוב: אנחנו המבוגרים עכשיו. אנחנו ההורים ביום הורים הזה. מה נעשה אם לילד יש בעיות? זו תהיה הבעיה שלנו, ולא נוכל ללכת איתה לאמא.
ויש לנו את הנתק הזה בראש – הנתק הנפשי המוזר – שבין ידיעת גילנו האמיתי, ההכרה בעובדה שאנחנו מבוגרים – אנחנו הורים לילדים ומשלמים מיסים ומחזיקים ב"עבודה" – לבין התחושה הילדותית הפנימית הזו, תחושת ההכל-שטויות, תחושת ההורים-יסדרו, התחושה שאנחנו עדיין, ואולי תמיד נהיה, צעירים. שאנחנו עדיין תחת אחריותם של "גדולים" כלשהם.
ולפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו רק מתחזים. קטנים שהסתננו לחיים של גדולים. ומתישהו הרי יעלו עלינו. יבינו שאסור לתת לזה להימשך. יבואו ויגידו לנו: המשחק נגמר. שימו את המפתחות לדירה פה. ו… אתם אומרים שיש לכם ילדים? מי הרשה לכם לעשות ילדים? טוב, אנחנו נצטרך להעביר אותם לאיזה מבוגר אחראי.
ואז, בוקר אחד – ואנחנו עדיין צעירים, לפחות אצלנו בראש – דיוויד בואי מת. דיוויד בואי האלמותי פשוט מת. ההלם יכול היה להיות מושלם אלמלא ממש לא מזמן, בבוקר אחר, מוטי קירשנבאום מת. ולילה אחר, קצת קודם, אריק איינשטיין מת. וההבנה מחלחלת אלינו סוף סוף: אם האנשים האלה – האנשים הנצחיים, האנשים שלא אמורים למות לעולם – מתו, אנחנו כבר בטח לא ילדים. הרי אלה האיקונים שלנו, ההשראות העיקריות שלנו, הטעמים לחיינו, האנשים שעל ברכיהם גדלנו; ואנחנו חווים עכשיו את מותם, בתום חיים מפוארים שלמים. מה זה אומר עלינו? כנראה את מה שזה אומר על כל דור שחווה את עזיבתם של האיקונים הגדולים וארוכי-הטווח שלו; שגם אנחנו נעים קדימה, והנוף המשמעותי של חיינו הולך ונעלם.
ואני נזכר בערב אחד שבו הייתי בן 15 שבדיוק גילה את בואי ב-Let's Dance והתחיל להשלים במהירות פערים לאחור, והלכתי לבדי לראות את "זיגי סטארדאסט", סרט ההופעה של בואי, בקולנוע "עממי" בנווה שאנן, חיפה, וישבתי באולם כמעט ריק, ושאבתי מזה כמו שרק בגיל 15 אתה שואב ממוזיקה. וידעתי שבואי יהיה בחיי לנצח. ולא חשדתי לרגע שהוא עלול, יום אחד, למות.
והוא באמת לא מת. אפילו לא הזדקן. הוא היה ונשאר בן-בלי-גיל נצחי, מי שסימן עבורנו את הדרך לחיים שלמים של סקרנות, הרפתקה, מלונות בברלין ונוסחת קסם שמשאירה אותו – ואותנו איתו – צעירים לנצח. ואז, משום  מקום, הוא מת. ואנחנו קיבלנו קריאת השכמה: אנחנו כבר גדולים. גדולים מאוד. ועכשיו זה הזמן בחיינו שבו האיקונים הגדולים של דורנו מסתלקים לאיטם. עוד הוכחה שהחיים באמת קורים. באמת עוברים. אף אחד לא נשאר קטן.
והזמן, כמו שבואי שר ב"התאבדות רוקנרול", לוקח סיגריה ושם אותה בפה שלנו.

(פורסם ב-15.1.2016)

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s