אמרו שתהיה מלחמה בקיץ. אמרו שלא יהיה יותר משנה שקט. אמרו שההרתעה שלנו לא באמת קיימת. צדקו.
המלחמה פרצה לפני שבועיים כמו שמלחמות פורצות עכשיו: במייל. "יום הולדת לרועי, יובל ורותם" לא נראה שונה, על פניו, מכל מייל אחר שבו אני מתבשר על עוד אחד משלושים ימי ההולדת של ילדי הגן שאליהם אני אמור להגיע עם ילדיי על פי אמנת זכויות הילד ליומולדת בהשתתפות כל חבריו וגם אלה שפחות. כי אם אני לא אגיע ליומולדת של הילד שלך, גם אתה לא תגיע ליומולדת של שלי, ומעטים יודעים, אבל ככה התחילה השואה.
לרוב אני לא מתעכב על המיילים האלה – בשביל מה התחתנתי? זו המחלקה שלה – אבל משהו במייל הזה עצר אותי. תאריך יום ההולדת של רועי, יובל ורותם נפל בשבת, שזה יוצא פחות מ-24 שעות אחרי שישי. אותו שישי שבו אנחנו הזמנו את כולם ליום ההולדת של משוש-לבי, אהוב-חיי ועוכר-שלוותי, הילד שלי (בשיתוף שני חבריו הטובים בועז וניר).
כלומר, מה זה זה? מי אלה ההורים האלה? אתם עושים יומולדת לשלושה ילדים מהגן בשבת, אחרי שאני במפורש הזמנתי ליומולדת של שלושה ילדים אחרים מהגן בשישי? שני ימי הולדת עוקבים בסוף שבוע אחד? לשישה ילדים במצטבר?
זו הכרזת מלחמה! אף הורה שפוי הרי לא יקנה שש מתנות בסופשבוע אחד, וכולם יבצעו בחירה מושכלת: להגיע ליום ההולדת של הילד שלי, או ליום ההולדת של ה… נו, אני אפילו לא זוכר איך קוראים להם, הם בכלל בגן שלו? וואללה? מי אלה? למה הם נולדו? אפשר עדיין לעשות משהו בקשר לזה?
תגובתי הראשונית הייתה נחרת בוז וביטול ("פחחח/חררר"). כלומר, אני לא מכיר את הסו-קולד ילדים האלה מהגן שלו שחוגגים בשבת, אבל אני יודע בוודאות שהילד שלי, וגם החברים שלו בועז וניר, מקובלים בגן מספיק כדי שכולם יעדיפו לבוא לאירוע שלנו. מה עוד שסגרנו את הג'ימבורי השכונתי לאירוע, וכולם אוהבים את הג'ימבורי השכונתי.
אבל אז המשכתי לקרוא, ושם, בתחתית מייל ההזמנה של המתחרים, הונחה הפצצה:
זה בבריכה. בשבת בבוקר.
הם ניצחו. בנוק-אאוט. הם ניצחו עוד לפני שהמלחמה התחילה. הם הפילו פצצת אטום על צבא שהגיע לקרב מצויד בקשתות וחיצים. הם מספקים פתרון מושלם (בריכה!) למשמרת הקשה ביותר של השבוע – שבת בבוקר – בזמן שאני מספק פתרון סתמי (ג'ימבורי? מי החליט על ג'ימבורי? רבאק, אלה ילדים בני שש!) למשמרת הלא באמת קריטית של שישי אחה"צ, המשמרת שאפשר איכשהו להחליק עד שנוסעים לסבא וסבתא לארוחת ערב.
הלך עלינו, ייללתי לאהובתי. האירוע מת. כלב מפורעש לא יחלוף ליד הג'ימבורי שלנו בשישי בעודו שומר את שלפוחיתו להשתנה בריאה סביב הבריכה אצל רועי, יובל ורותם בשבת.
"מה אתה נלחץ?" אהובתי הרגיעה. "כולם אוהבים את העוגות שלי, ואנחנו מביאים אלכוהול טוב למבוגרים – יבואו מספיק, אל תדאג".
מה היא מבינה. האישה משוכנעת שמדובר ביריד תרופות במערב התיכון האמריקאי סביב 1852, שאנשים ממש נוהרים אליו במיוחד בשביל פאי התפוחים הנפלא של מיסיס שקד. היא לא מבינה את שלושת חוקי הג'ונגל האכזריים של ימי ההולדת בגן: 1. יש יותר מדי מהם. 2. מי שלא מגיע, יעשו לו הקיץ-של-אביה כשיגיע תור הילד שלו. 3. אין לקיים יום הולדת במרחק של פחות מארבעה ימי עסקים מיום הולדת קודם, ולכן עדיף לשריין תאריך לפחות שנה מראש, ולגונן עליו בסדרת מתישה של מיילים להורים תחת שורת הנושא Save the date.
ההורים של רועי, יובל ורותם (לצרכי נוחות בלבד, אני אקרא להם מעכשיו רי"ר) רמסו ברגל גסה את החוק השלישי, תוך שהם ממוטטים את כל ההבנות העדינות שהושגו לאורך שנתיים בין שלושים הורי גן שרק רוצים שיבואו מספיק אנשים ליום ההולדת של הילד הרגיש והמקסים שלהם. ההורים של רי"ר הם דוגמה מובהקת לסוגיית רשע ורטוב לו, מי שמשתינים מהמקפצה – בבריכה! – על הראש של… שלי, במקרה זה.
הייתי עובר להם על זה בכיף לסדר היום אם זה היה הראש של מישהו אחר, אבל זה לא; זה הראש שלי. ושל הילד שלי. ואני לא יכול לאכזב את הילד שלי. אני לא מסוגל לגלות, יחד איתו, שליום ההולדת שלו הגיעו ארבעה ילדים חיוורים שההורים שלהם איכשהו פספסו את ההזמנה ליום ההולדת בבריכה מחר, והוא חווה, לראשונה בחייו, את מה שבוודאי יתפרש אצלו כדחייה חברתית. ראיתי כבר ימי הולדת כאלה, שלא מספיק ילדים הגיעו אליהם. אין לכם בעולם דבר שובר-לב יותר ממפעיל שמפעיל שישה ילדים, אל מול הורים שעושים כל מאמץ לעזור לילדיהם להרגיש אהובים ומקובלים.
לכשעצמו, הילד שלי – מקובל בגן לא פחות מכל מקובל אחר – לא יכול להיות אדיש יותר לסוגיית מעמדו החברתי, ובאמת, בשביל מה לו להתעסק בזה? יש לו אותי, ואני חווה את מעמדו החברתי כאילו היה שלי, ומשליך עליו את מלוא תסביכיי החברתיים הישנים והבלתי רלוונטיים לחייו. מיותר לציין שפרשת יום ההולדת המתחרה – שאותה תופס הילד שלי כהזדמנות לסוף שבוע מושלם: בשישי יומולדת, בשבת בריכה! – נתפסת אצלי כקרב בלימה אכזרי, ואני ככה קרוב להוציא הודעה לפיה ההורים נוהרים בהמוניהם לבריכה ושלטון הילד שלי בסכנה.
"חייבים לעשות משהו", אני אומר לאהובתי. "לשדרג.  להציע סמים קלים בכיבוד. לא יודע, משהו".
"אני אוציא עוד מייל תזכורת", היא אומרת בחוסר חשק, ואכן, שעתיים מאוחר יותר היא מוציאה מייל נפלא: "אנחנו יודעים שיש גודש בימי הולדת", היא כותבת להורים לצד צילום מכמיר-לב של שלושת המלאכים בעלי השמחה, "אבל נדמה לנו שהבנים שלנו ישמחו אם תעשו מאמץ ובכל זאת תביאו את הילדים. אפשר להשאיר וללכת" – הטבה מטורפת! בייביסיטר לשעתיים עלינו! – "אבל מבטיחים לפנק גם אתכם ההורים במיני תקרובות. נעריך את המאמץ".
וואו. כוח המחץ. נראה מי יעז להיעדר מהאירוע אחרי תחנון קורע-לב בתוספת שוחד מפורש. שעה אחר כך נפתחת אש ארטילרית מכיוון קווי האויב, ובתיבה נוחת מייל חדש מההורים של רי"ר: "היי חברים. במסגרת החודש העמוס בחגיגות, תחילה – מזל טוב לכל החוגגים" (שזו, כמובן, המקבילה ל"ראשית, הייתי רוצה לשלוח את תנחומיי למשפחות"). "הקונספט שלנו: מסיבת בריכה קייצית במיוחד. נישנושים, קישקושים ובירות עלינו!"
"אלוהים, הם לא מוותרים, הא?" אני אומר לאהובתי, ותוהה אם נישנושים וקשקושים בשבת ייתפסו כאטרקטיביים יותר משעתיים בלי הילדים בשישי.
האמת, לא יודע. אני רק יודע שהיום – שישי – נדע. היום יום הולדת. בואו בהמוניכם. לא בשביל הילד שלי; בשבילי. אני אעלב מאוד אם אף אחד לא יופיע ליום ההולדת שלי. עקרונית, הסוקרים אומרים לי שאנחנו עדיין שומרים על הפער, אבל גם אני ראיתי את "הרצוג" ויש לי תחושה לא טובה; ייתכן שהם כבר סגרו את הפער. שקמפיין הגוועלד שלהם עבד.
עכשיו לא נותר לי אלא לחכות לתוצאות. רק אחרי פרסום המדגם, היום סביב ארבע אחר הצהריים, אני אצא ממעוני, בשיירה, לכיוון התומכים הממתינים לי בג'ימבורי.
לכו להצביע. בואו עם הילדים.

(פורסם ב-12.6.2015)