אלוהים לא גר כאן יותר.
כבר די הרבה שנים שאני חושד בזה, אבל בשבועות האחרונים – כשגלי החום המסויט והרצחנות המזוויעה מכים לסירוגין בארץ שהובטחה להיות "המובטחת" – אני יודע שאני צודק.
אלוהים עזב.
הוא גר במקום אחר, כי הארץ המובטחת שלו לא קיימה.
הוא לא פירסם הודעה בנושא, לא השאיר פתק "עברנו" על דלת משרדו, אפילו לא ניסה להשכיר את המקום לאלוהים אחרים ("להשכרה: ארץ מובטחת בשכונת מצוקה. אפס כיווני אוויר באוגוסט. זקוקה לשיפוץ. לא בשבת"). הוא פשוט הודיע למשפחתו הקרובה – גבריאל, רפאל, מיכאל, אוריאל ואשתו אשרה (כן. תקראו קצת בכתבי גוגל, לאשתו קוראים אשרה) – שיתחילו לארוז. זזים.
"אבל למה, אבינו מלכנו, למה אנחנו צריכים עכשיו להחליף שכונה ובית ספר והכל?" שאלו אותו בני משפחתו בחוסר חשק מובהק.
"אין לנו מה לחפש פה יותר", אלוהים ענה. "המקום הזה הולך לעזאזל. תראו אותם; בשמי ובשמכם הם מתלהמים בהמוניהם, מסיתים בעריהם, שונאים ברשתותיהם, רוצחים במצעדיהם. בשמי הם הופכים נבערים, קנאים, אטומים, אדישים. בשמי הם מגדלים את ילדיהם לעולם עתיק של נקמות-דם ומלחמות-נצח מעגליות שיצא מזמן מהאופנה. בשמי הם מגרשים את הזר ודוקרים את האחר ואז מתקרבנים וטוענים ששופכים את דמם ומגישים לכל שאר העולם חשבון נפש. בשמי הם מציתים, שורפים, בוזזים. בשמי הם…"
"טוב, אבא, בסדר, הבנו".
"בקיצור, הם לגמרי לא בכיוון. הם התעלמו לחלוטין מהעובדה שבתהילים כ"ט בירכתי אותם לשלום ככתוב 'ה' יברך את עמו בשלום'. שלום! מה לא ברור ב'שלום'? הם לא הקשיבו כשדיברתי איתם מפורשות על 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד'. מה לא ברור פה?! מה גרם להם לקחת מכל זה רק את ה'מחריד'? אבל לא נורא, חמודים, הדודים באמריקה הציעו לנו ללון אצלם עד שנתארגן קצת".
ואז אלוהים והמשפחה פשוט עשו רילוקיישן לחוף המערבי של ארה"ב והתיישבו, להערכתי, באזור פאלו-אלטו. החסד האלוהי הגיע מייד בעקבותיהם: יופיו של הטבע. כל צבעי השלכת. ההרמוניה. המתינות. הסובלנות. האקלים אוהב האדם. הסיכוי. האוויר לנשימה.
אלוהים, אני חושד, גר עכשיו בחוף המערבי ומשפיע מטובו על יושביו. מתאים לו. בנשמתו אלוהים תמיד היה סטארטאפיסט. את העולם הוא תיכנת בשבעה ימי עבודה, והיידה לאקזיט. ועכשיו, איפשהו בין הקמפוס של אפל לזה של פייסבוק, ממוקם, אני מניח, גם הקמפוס של אלוהים.
זה נוח יותר. קרוב יותר לבני-אדם הגיוניים. קרוב יותר לטבע כפי שתוכנן להיות.
אבל לא לדאוג; העובדה שאלוהים החליף את ארץ המובטחת לא גרמה לו להחליף את העם הנבחר. אלה עדיין אנחנו, הכל בסדר. רק שהוא למד מטעויות העבר ובחר הפעם בצד השני של המשפחה – הצד השפוי; יהדות ארה"ב. העם הנבחר החדש, בארץ המובטחת החדשה. אלה היהודים המשגשגים באמת – לא הישראלים המסוכסכים, מהירי החימה, כפויי הטובה. אלה היהודים שחיים איש תחת גפנו ותחת תאנתו ותחת אזהרה מעורך הדין של גרושתו. היהודים שלא שכחו מה זה להיות יהודים (רפורמים), כלומר קודם כל בני אדם ורק אחר כך לא-ישראלים. ואלוהים איתם. רואים עליהם – על בתיהם, על חייהם, על סביבתם – שהוא איתם. ולמה שלא יהיה? הוא שכן שלהם. משאיל להם סוכר.
וכמו כל הדודים מאמריקה, גם אלוהים קופץ לישראל פעם-פעמיים בשנה, לרוב בחגים. זו הסיבה שאנחנו מרגישים לפעמים – לרוב בערב פסח או בערב ראש השנה – איזו תכונה חמימה, מאחדת, אוהבת-אדם ברחובות כאן. איזו נוכחות מרחיבת-לב ונשמה. אלוהים חזר לכמה ימים. ביקור מולדת זריז. תיכף ימריא בחזרה. הארץ המובטחת החדשה שלו מחכה לו.
ואנחנו? אנחנו מסתובבים בכל שאר ימות השנה בישראל ונוכחים שאין אלוהים. אנחנו מרגישים את זה ברחובות הלוהטים, העצבניים, חסרי הרחמים. בתחושה שבכל רגע, בכל זמן, אנחנו מאוימים. אנחנו תמיד רגע לפני התפרצות אלימה. רגע לפני שיצרחו עליך, יקללו אותך, ישפילו, יפגעו, אולי ידקרו. זו תחושה של מציאות שהופקרה לידי כל מי שמינה את עצמו לאלוהים ובדיוק חסם לכם את החנייה. זו דריכות מתמדת לקראת האזעקה הבאה, המלחמה הבאה, הקטסטרופה הבאה.
אין אלוהים. בשום מקום ציבורי בישראל, זה ברור. אבל גם בכיעור החיצוני, בהזנחה, במראות הארץ המתקלפת, המתייבשת, זו שוויתרה, זו שוויתרו עליה. זה מורגש באיתני הטבע ההולכים ומצטמקים, הולכים ונמכרים.
ואנחנו מסתובבים בישראל שלנו, ולא מרגישים שום שכינה. שום רגע של חסד אלוהי. כי אלוהים, נדמה, לא גר כאן יותר. אלוהים נמצא במקומות השופעים של העולם.
ודווקא ככל שנדמה שאלוהים נוכח יותר ויותר בישראל של מטה, בכל מקום שבו ישראלים יכולים להפגין ולענוד אותו – כיפות, מזוזות, בס"דים על כרטיסי ביקור של מכוני ליווי, תיגבור מכסת שיעורי היהדות בתיכונים (תודה, נפתלי!) – הולכים האלוהים, החסד האלוהי, ההשגחה האלוהית, ואוזלים מהיומיום הישראלי.
אלוהים לא גר כאן, כי במקום שיש בו אלוהים ישנם גם חסד, תקווה, מתינות, חמלה, אורך-אפיים וכל שאר המצרכים שאין להשיג כאן גם בשוק השחור. ובוודאי שישנן עונות נוספות מלבד "עומס חום כבד עד קיצוני"; כי אלוהים ברא ארבע עונות בשנה וקשה לי לראות אותו חי במקום שוויתר על שתיים וחצי מהן. זה לא האלוהים שאני מכיר – אלוהים חובב המבול וספורט המים לסוגיו.
אז אלוהים לא גר כאן יותר. עוד הוכחות? ניסים כבר לא קורים כאן. לא גאולת הארץ וסלילת הכבישים והקמת היישובים (החוקיים!), לא אנטבה וששת הימים, לא אירוויזיונים והסכמי שלום, לא מנהיגים רבי-השראה, לא תחושה שילדינו יגדלו לעתיד טוב יותר שאנחנו – עם קצת עזרה ממנו – נסדר להם.
כל זה מאחורינו. לפנינו המבול, הפעם מתוצרת עצמית.
וייתכן כמובן, לבסוף, שאני טועה. אני רוצה לחשוב שאני טועה. שאלוהים לא באמת עבר. שהוא עדיין כאן, בדיוק מעלינו. מסתכל מלמעלה ואומר לעצמו: "כן, הוצאתי אזרחות נוספת לילדים – שיהיה ליתר ביטחון – אבל המקום המקולקל הזה זקוק לי, ואני עדיין מסוגל לתקן אותו. רפאל, גש תבדוק אם נשאר לנו משהו במחסן החלפים והניסים – ואם לא, תביא לי את ארגז הכלים".
ואלוהים ניגש לעבודה. "דבר ראשון בוא נסגור קצת את החימום, שיחזרו לנשום", הוא אומר, ומצניח את הטמפרטורות בשבע מעלות לפחות. ומשם הוא ממשיך בשיפוצים. ותוך כדי עבודה הוא מזמזם לעצמו את שירה האחרון של חוה אלברשטיין (מילים: סבינה סבג), ותוהה שוב אם אחרי הכל, הארץ המובטחת מוכרחה להיות, מכל המקומות, דווקא כאן.
"ראה זה מקומה של המלחמה הניצחת/ כאן הפיל אדם את אחיו אל בור שחת/ הדם עוד שותת, הדמעה עוד קולחת/ כל ארץ היא הארץ המובטחת".
"רפאל", הוא צועק, "תבדוק מה מצב המזוודות שלנו".