מעטים יודעים (בעיקר כי כרגע המצאתי את זה) אבל טרומפלדור איבד את היד המפורסמת שלו כשהתעקש להמשיך לקחת את הילדים על הידיים הרבה אחרי שכולם אמרו לו: "טרומפלדור, הילד תיכף שוקל יותר ממך".
אבל הוא היה גיבור. ואני – אני סתם הורה לילד בן ארבע וחצי שמתחיל לשקול כמו מבוגר בן חמש ומתעקש שאני אמשיך לקחת אותו על הידיים, וגרוע יותר: שאני אמשיך להניף אותו באוויר, לזרוק אותו, לתפוס אותו ברגליים, לעשות לו "אווירון" ובאופן כללי לשמש כסופרלנד הפרטי שלו.
אני לא מתלונן – לא מחוץ למרפאת הכירופרקט שלי, בכל אופן – אבל בכל זאת, אתם יודעים, זה לא נעשה קל יותר לגדל אותו, בעיקר כשזה הולך ונעשה כבד יותר. אבל אני כאמור לא בא בטענות, אני מסתכל על חצי משאף הוונטולין המלא.
אין לי מושג עד מתי אני אמור להמשיך להניף ולסובב ולהחזיק את הילד שלי על הידיים, אבל אם זה תלוי בו, אני כנראה צפוי לקחת אותו לבקו"ם בגיל 18 על הידיים. האמת, אני מעדיף את זה על פני האלטרנטיבה – שהוא ייקח אותי על הידיים – ובכל זאת, עכשיו שהוא כבר לא מוכן להיכנס למקלחת בלי שאני אתפוס אותו ברגליים, אניף אותו ברחבי הבית ואצעק "איפה איתי? איפה איתי? הוא נעלם לי!" כמו שוטה כפר מוכה דמנציה – אני מבין שקשה לי.
לאו דווקא לסחוב או להניף אותו קשה לי – כלומר, גם – אלא בעיקר להיות המתקן הפלאי הזה שמספק אינספור הרפתקאות, אפשרויות, מסעות, תעסוקה, רגעי עונג ובעיקר אחרי צהריימים שהופכים לערבים שמהם הוא נהנה לחלוטין בזמן שאני כמעט נרדם מהתשה ושעמום – ובקיצור: להיות הורה.
אני חושב, למשל, על החופשות המשפחתיות האחרונות שלנו, שבמהלכן תפקדתי לאורך ימים שלמים על תקן מִתקן, סדרן, סבל ופועל במה בהצגה שכולה הייתה של – ועל – הילדים. כדי לצאת לכל אחת מהחופשות האלה ארזתי ציוד בהיקף של סיבוב הופעות בינוני של יו-2, ואת רוב זמן החופשה העברתי בפעילויות מרגיעות טיפוסיות כמו האזנה ל"ענן על מקל" בלופ של 16 שעות; צעקות ובכי סביב הסוגיה ההלכתית איפה זרקנו את בגד הים שלו; והעברת השעתיים הראשונות לחופשה בזעקות ותפיסות שריר בקרסול סביב הניסיון להפעיל את הדי.וי.די בחדר הצימר כדי שהוא יוכל לראות משהו ולהפסיק לבכות, ואנחנו נוכל סוף סוף לנוח מהבכי שלו כדי לנסות להפסיק את הבכי של התינוקת.
אלה היו חופשות שבשיאן יכולתי לשים את הראש על כרית, ולמשך שתי דקות אופוריות להימלט בדמיוני אל המקום הטוב והרגוע שלי: המשרד בעבודה. או פקק התנועה בדרך לעבודה. או הפלישה לנורמנדי.
אבל הילדים, אתם יודעים, נהנו מאוד, וזה מה שחשוב. להם.
כי הילדים תמיד נהנים, לא? בדרכם לאטרקציה המרגשת הבאה (ג'קוזי בחדר!) הילדים דורכים על הקרקע היציבה מכולן – עליי – וכל מה שהם צריכים לעשות כדי להנות עד השמיים הוא לשכוח ממני וממה שאני עובר כדי שהם יעברו את החוויה הזאת. והם טובים בהתעלמות ממני. זה בא להם בטבעיות. למה מי אני מלבד ההורה האחראי, המארגן והמשלם, זה שבלעדיו הם היו עכשיו לא יותר מיתומים לבושי סחבות המתחננים לתוספת דייסת-אורז במוסד דיקנסי קשוח? אז אני לא נספר מבחינתם. אני טריוויאלי. אני שם כדי לאפשר כל מה שהם עשויים לרצות.
ואז אני נזכר בהורים שלי שאפשרו לנו כל מה שרצינו. ההורים שנהגו לקחת אותנו מדי קיץ לטיול מכוניות אינסופי לסיני, להקים אוהל על החוף, לדאוג לארוחות נהדרות אחרי השקיעה. וזה מכה בי: ההורים האומללים שלי בטח סבלו ועבדו בפרך לפחות כמוני כדי לתת לי כילד את הזיכרון המרהיב הזה, שנתפס אצלי כמושלם ונטול-רבב לחלוטין. כלומר, באלוהים, איך הם עמדו בזה? מחיפה לסיני? במכונית מהסבנטיז בלי מיזוג? עם אוהל? וערימת ילדים?! אני אישית לא מעיז לקחת בשבת שני ילדים במכונית  ממוזגת למוזיאון הילדים בחולון, כי אני יודע שזה בחולון ועד שנגיע לשם הם יגרמו לי להצטער על הרגע שבו הנרי פורד חשב לעצמו בפעם הראשונה שמכונית לכל משפחה היא סטארט-אפ.
אבל ההורים שלנו, ההורים המזדקנים שלנו, טיילו איתנו כמעט מדי שבת עד קצווי הארץ ובחזרה, הדליקו אש, סחבו צידניות, הרכיבו אותנו לפסגת הר תבור על הכתפיים, הקימו עבורנו אוהל משפחתי צפוף וחמים על שפת הכנרת, והעניקו לנו את החוויות המשפחתיות המושלמות של חיינו, מבלי שנחשוב לרגע אחד על משהו נוסף שהיה שם כל הזמן הזה: הם. והמאמץ שלהם. והטירוף שבלעשות את כל עבודת ההפקה האינסופית הזו סביבנו. והסבל שבטח היה כרוך בלהשתלט עלינו שם במושב האחורי שאליו לא היינו חגורים כי אחרת איך נשב עם הפנים לחלון האחורי כמו שאנחנו אוהבים?
אז השבוע טילפנתי לאמא שלי כדי לשאול אותה כמה קשה היה להם אז, והיא אמרה ש"זה לא היה לנו קשה כי רצינו לעשות את זה, עשינו את זה ברצון ונהננו מזה" – שזה, ברומנית, "הדחקתי הכל בצורה כל כך מוחלטת עד שאין לי מושג מה היתה השאלה. מה היתה השאלה?".
אבל אז הפרטים התחילו לחזור אליה, והיא נזכרה ב"לילה ההוא בסיני שאחיך סגר את האוטו עם המפתח בפנים, והלילה בסיני שכל הלילה לא ישנתי כי היתה רוח כל כך חזקה שרק כיסיתי אתכם כל הלילה", ולרגע חשבתי שהיא הולכת להישבר ולהודות שכל החופשות המשפחתיות האלה עדיין גורמות לה להתעורר מדי פעם בלילה שטופת זיעה קרה ולברר אם אפשר לתבוע אותנו רטרוקאטיבית, אבל לא. אמא שלי הבהירה שבכלל לא היה לה קשה בחופשות, בעיקר כי לא היה לה מושג שיכול או אמור להיות קל. "אנחנו ואתם, הילדים, היינו יחידה אחת, לא ידענו משהו אחר. אתם כיום רואים את זה כמטלה לצאת עם הילדים – אנחנו לא ראינו את זה כמטלה, כי לא היתה אופציה אחרת. לא יצאנו אף פעם בלי המשפחה והילדים, וחופשה תמיד היתה בשבילנו עם הילדים, ולא ראינו את זה כדבר קשה אלא כדבר טוב. נהננו מזה. זה היה חלק מהחיים שלנו, ויש לי רק זכרונות טובים מכל החופשות והטיולים האלה".
ואז אמא שלי נזפה בי ש"אתם עוד עושים את זה עם בתי מלון ומסעדות – אז בוודאי שאין לך שום סיבה להתלונן!", ואני הרגשתי לרגע כאילו באמת אין לי סיבה להתלונן, ואמרתי לה: "טוב, אני הרוג מעייפות, כל אחר הצהריים הוא טירטר אותי בגן נדנדות". ואז נפרדנו כמו שני דורות ששניהם עבדו קשה בשביל הילדים, אבל רק אחד לא מפסיק ליילל על זה.

***

ואסור לי ליילל על זה. ראיתי השבוע במוזיאון תל אביב, על ספסל בצד, סבתא ונכדה – הפעוטה ישבה על ברכי הסבתא ופטפטה באושר – וחשבתי על היום הזה, הרגע השקט הזה, שבו ילדה קטנה וסבתה מבלות את הבוקר יחד מבלי שהחיים והעולם יפריעו.
ונזכרתי בסבא שלי, שלקח אותי כילד לגן האם בחיפה, והושיב אותי על ברכיו, והקפיץ אותי, והרים אותי על ידיו, וקילף למעני תפוח עץ באולר קטן, והיה כבר זקן ואיטי אבל עדיין עשה את המאמץ הגדול הזה מבחינתו כדי לתת לי זיכרון ילדות מוקדמת מושלם ונפלא יותר מכל טיול בוגר.
כי אתם ילדים רק פעם אחת, ואם יש לכם מזל, ההורים והסבים והסבתות שלכם נותנים לכם את הימים הנצחיים האלה – הימים והטיולים שבהם אתם מתרגשים כמו שרק ילדים יכולים, ומוחכם הקטן מאחסן כל רגע יקר כזה לתמיד ולא חושב לרגע על המחיר שהמבוגרים עשויים לשלם, כי אין מחיר ליום כזה. ואין דרך להשיג יום כזה כשאתם כבר גדולים יותר וכשהם כבר מבוגרים מדי מכדי להעניק לכם אותו, או שפשוט אינם בחיים עוד.
והצורך לתת לילדים את הימים האלה, והצורך להיות עם הילדים שלי ברגעים שבהם יחוו את חוויותיהם המרגשות, הקטנות והגדולות, הופך בוער ודחוף לי, כי הם ילדים קטנים לזמן מוגבל, וההיקסמות והפליאה שלהם מוגבלים גם הם בזמן. תיכף הם יגדלו, ויעבור עוד זמן ארוך כל כך עד שהימים האלה יחזרו שוב; עד שאני עצמי אהיה סבא לנכדים שיוכלו להיות מוקסמים מהמקומות וההרפתקאות הפשוטים האלה. ואין לי מושג אם יהיה לי אז הכוח הפיזי לצאת איתם ולהניף אותם באוויר. כי אני יודע שאני אהיה סבא בגיל מאוחר מאוד, אולי מאוחר מדי, כי ככה זה כשאתה מביא ילד ראשון לעולם בגיל שבו נהוג היה, עד לפני 200 שנה, להיקבר בשיבה טובה. והילדים שלי עכשיו, בעודם קטנים, הם הסיבוב העיקרי ואולי היחיד שלי על הקרוסלה הזאת של העולם בעל אינסוף האפשרויות והריגושים כפי שרק ילדים מסוגלים לחוות. וכן, אני המבוגר שאמור לסובב את הקרוסלה הזאת עבורם.
זאת עבודה קשה, שלעיתים גובלת בטרטור. זאת עבודה כפוית טובה אם אתה חושב על זה שהילדים לא יחשבו אף פעם להגיד לך תודה, להוקיר את מאמציך במילים חמות או להעניק לך בונוס בתוספת לחיצת יד. למעשה, בשנים הקרובות סביר שהם יעשו בדיוק להיפך; הם יתחילו לשנוא אותי מתישהו.
אבל זאת העבודה הקשה שבה אני עובד כדי להעניק לעצמי – גם להם, אבל קודם כל לעצמי – את הימים, השעות, ולעיתים קרובות דקות בודדות, שבהם הם מונפים באוויר, ואני עף שם איתם, גם אם אני זה שמניף אותם. והם כבדים לי, ואני קל כל כך.
אז אולי אמא שלי צדקה. אולי זה לא קשה. אולי זה בדיוק כמו שזה צריך להיות. זאת פשוט העבודה הכרוכה בהסבת אושר לילד. וכשהאושר הזה מתקיים הילד לוקח לעצמו את רובו, אבל גם אני מקבל חתיכה. והיא משביעה לגמרי, והיא בדיוק מה שאני זקוק לו.
אבל בחופשה המשפחתית הבאה אני לוקח חדר לבד. ושיחפשו אותי.

(פורסם ב-29.11.2013)