אלוהים, אני לא חי באמת. כלומר, אני חי בשקר. כלומר, אני בקושי חי. סתם תופס מקום.
זה לא אני אמרתי. זה אלפא רומיאו אמרו. כן, מדובר במכונית איטלקית, אבל כבר הקשבתי גם לחוות דעת של טוסטרים סיניים זקנים על חיי, כך שאני לא מזלזל בשום חפץ המעוניין לחלק לי ציונים. ובאתר האינטרנט של אלפא רומיאו מוצע כרגע מבחן עצמי זריז בשם "עד כמה אתה חי באמת" (www.mito.co.il) – עשר שאלות כן-או-לא מהירות, ויש לכם תשובה.
ובכן, 40. זה הציון שלי במבחן. אני חי 40 מתוך 100. זה אומר שאני לא-חי 60. אוקיי, אני מודה: לא התכוננתי הרבה למבחן הזה. לא למדתי את החומר. פשוט היה שתיים בלילה, גמרתי לבדוק את שלוש תיבות המייל שלי באופן קולונוסקופי, בהיתי בעמוד הבית שלי בפייסבוק משך עשרים דקות – אגב, אם מצמצמים עיניים מול פייסבוק בשתיים בלילה זה נהיה תלת-מימדי! – ואז, מרוב ייאוש ושיעמום, לחצתי על באנר פרסומי של אלפא רומיאו והגעתי לבחינה העצמית הזאת.
אני לא מיתמם; המטרה שלהם בבחינה "עד כמה אתה חי באמת" היא לא לבשר לי על בעיה נשימתית, אלא לקדם מכונית בשם "מיטו" (באיטלקית: "ברח עם האישה הלא-חוקית, גבר. תראה את ברלוסקוני"), שמשווקת כרגע בארץ תחת  הסלוגן המקורי "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי".
סלוגן מצוין למכונית, כמובן, אבל תסלחו לי; מבחינה רפואית, נדמה לי שמשפחת שרון תחלוק על הקביעה לפיה "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי". שנית, גם זה שאתה קונה "מיטו" לא אומר, בהכרח, שאתה חי, אלא לכל היותר שאתה חי באשקלון, או בעולם פנימי מעורפל שבו רכב שחור מטאלי עם דיפון פנימי אדום ולוגו איטלקי עושה את כל ההבדל בין גבר עם קלאסה לגבר עם סיאט.
בכל מקרה, בניסיון לבדוק "עד כמה אתה חי באמת", שואל המבחן באתר האינטרנט של "אלפא" דברים כמו "יצאת אי-פעם לסרט באמצע היום?", "עשית החודש משהו שריגש אותך?", "האם טסת בעשר השנים האחרונות להופעה בחו"ל?", "אתה חוזר מהעבודה כל יום באותה דרך?" – ועוד שאלות שגברים רגילים עונים עליהן בתשובה "למה מי שואל? מי זה שם, מושון? צא, צא מושון!". אחרי שעניתי על השאלון המלא קיבלתי את הציון 40, כולל ההסבר: "מסתבר שהחיים עוברים ממש לידך אבל אתה אף פעם לא עוצר כדי לעלות עליהם ולקחת סיבוב" – וכאן באה הצעה מפורשת לנסיעת מבחן על ה"מיטו". קצת התאכזבתי, האמת; באופן אישי, ציפיתי יותר להצעה בכיוון של השתתפות בעונה הבאה של "מחוברים" (היי, לא איכפת לי גם "מחוברות"! העיקר תציעו כבר. יודעים מה? מוכן להתפשר גם על השתתפות בעונה הבאה של "חסמבה". לא טוב? מה לגבי "עספור"? מוכן להופיע גם בתפקיד העספור!).
אבל כל מה ש"אלפא" הציעו לי כדי להרגיש יותר בחיים הוא לנסות לנהוג על המכונית שלהם. עכשיו, תראו אותי; גבר בן למעלה מ-40 המוטל, בשתיים בלילה, מול מחשבו הביתי כמו צב יבשה בן 300 שנה וקילו, השוקל אם המאמץ שבמיצמוץ שווה את המאמץ, ועונה, בהכרה חלקית, על מבחן מטופש באתר אינטרנט פרסומי. מה אני עושה כאן? מה קורה לי? אני לא באמת רוצה לקנות מכונית איטלקית כרגע, אז מה העניין? למה אני לא הולך לישון?
כי הנה העניין: אני רוצה את ההארה שלי. אני רוצה את הטילטול הגדול. את ההתנעה המחודשת. את הגילוי המחודש. אני רוצה שמישהו יגיד לי: תפסיק לעשות את זה, תתחיל לעשות את זה. אני צריך שמישהו יגיד לי משהו שישנה את חיי מהיסוד. ואני מוכן שאלה יהיו אפילו הפרסומאים של אלפא רומיאו. כלומר, בשתיים בלילה אני מוכן.

***

גברים בגילי חווים הארה. לא כולם, אבל לא מעטים מהם. אתה רואה אותם בכל מקום, את הגברים שגילו משהו על עצמם וממציאים את עצמם מחדש. את הגברים שהבינו, באמצע חייהם, שכל מה שהביא אותם עד כאן כבר לא יכול להספיק כדי להעביר אותם את המחצית השנייה. והם מחפשים את ההארה ולפעמים היא מוצאת אותם.
זה לא מוכרח להיות משהו גדול. המילה עצמה, "הארה", נשמעת אולי כמו רמז מאיים לאיזו חוויה רוחנית גדולה – וגברים בגילנו מסוגלים, פיזית, לעבור חוויות רוחניות בעיקר בחומוסיות – אבל אל תיבהלו. ב"הארה" אני מתכוון לכל סוג של הבנה פנימית שעשוי לחולל שינוי בחיים. זה יכול להיות גם משהו קטן.
קחו לדוגמה את אייל שני. האיש הזה – האיש המבריק הזה, הלוחש לעגבניות, הלוקק לחצילים, האיש שמסוגל לדבר על שמן זית כמו שאחרים מדברים על אחייניתם – האיש הזה עבר הארה. אייל שני, כפי שסיפר לשף חיים כהן בתוכנית המתכונים שלהם ביום שישי, בעודם מכינים אורז מסובך כלשהו, היה בעברו איש שמן. "שקלתי 112 קילו בלי לדעת למה", אמר שני – אתם מוזמנים לדקלם את זה בטון מרלון-ברנדו-ב"הסנדק" החורק הטיפוסי שלו. "מישהו אמר לי שהאורז הזה ירזה אותי – שאני אהיה שבע ורזה. הייתי שבע, והמשכתי לעלות. בגלל שלא הייתי שמח מספיק כדי להיות רזה".
אלוהים, עם משפטים כאלה – "לא הייתי שמח מספיק כדי להיות רזה" – אתם יכולים להקים כת, כולל הרמון נשים והכל, אבל שני רק המשיך וסיפר: "היום אני 78 קילו. שנה לפני שהרזיתי תפסתי שאני שמן. התחלתי לעשות ספורט, נהייתי פר. ואז, יום אחד, כל מה שהיה לי בחיים הפסיק להיות לי. וכל מה שהתחיל להיות לי, מעולם לא היה לי. והתחלתי לאכול יותר, וירדתי".
הסיפור הזה – "כל מה שהתחיל להיות לי, מעולם לא היה לי" – הוא תמצית ההארה שעליה אני מדבר. רגע השינוי בחיים. הרגע שבו כל מה שהיה לך מפסיק להיות, ומשהו אחר, לא מוכר, חדש, נכנס פנימה ותופס את מרכז הבמה.
רק תראו את אהרוני; באמצע החיים, הבנאדם החליט שהוא די-ג'יי. האיש שהמציא את המטבח הסיני בישראל, וכנראה שגם את המטבח הישראלי בסין, האיש שלימד מדינה שלמה לאכול בפה סגור ובארנק פתוח במסעדת היוקרה שלו "תפוח זהב" (או שזה היה "מטיל זהב, או בוויזה, לא משנה לנו") – האיש הזה חיפש ומצא משהו שנתן לחייו משמעות נוספת. אה, וגם הוא רזה מאוד.
רק תראו את אברי גלעד; האיש שהמציא את ארז טל, ולהיפך, עבר באמצע שנות התשעים – אחרי סדרת כשלונות טלוויזיוניים – את מה שכינה בעבר בראיון "התמוטטות קריירתית מוחלטת. חיסלתי את כל חסכונותיי. שנתיים חייתי בחרדה, לפעמים ייאוש". ואז הוא גילה את שיטת הלימוד של ימימה אביטל – שאתם מוזמנים לחשוב עליה מחשבות שהעדינה שבהן תהיה "פחחחח", אבל בשביל גלעד זה עבד. "התמדתי בזה כי הרגשתי שמשהו בזה חשוב לי", הוא סיפר באותו ראיון. "ולאט לאט, גם החיים שלי התחילו להשתנות". הוא לא רזה, אגב; הוא עשה משהו טוב יותר: הוא לא השמין.
דורון צברי, האיש שהמציא את "מחוברות", דואג להמציא את עצמו מחדש בכל תקופה. את לידתו הגדולה מחדש – אחרי עבודה מתסכלת בקמפיין למען אהוד ברק ב-99' – הוא חווה בטיול ענק בברזיל. "עם הזריחה, הקשת בענן והטריפ, פתאום הבנתי שיש אלוהים. בכיתי מרוב אושר על ההבנה שיש אלוהים", סיפר בראיון בשבוע שעבר.
נדמה לי שאני מוקף בגברים שעברו הארה, שחוללו את השינוי, שוויתרו על הנקודה הנוחה שלהם כדי למצוא נקודת איזון חדשה, שממנה, באופן טבעי, זינקו חייהם למקום טוב יותר – לרוב רווחי יותר, לא רק כלכלית. כי בסופו של דבר, אנחנו גברים: אנחנו לא מחפשים חיפוש נצחי, אנחנו מחפשים שורה תחתונה טובה יותר. אנחנו תמיד מחפשים את הג'וב הבא – לא רק בשוק העבודה, בעולם בכלל. אנחנו מחפשים הארה.
וגם אני רוצה את ההארה שלי, ובמקביל אני מפחד ממנה. אני לא רוצה אותה טראומטית; לא רוצה מחלה איומה או אובדן מחריד. לא רוצה למות כדי לחזור לחיות. אני רק רוצה להבין איפה מונחת התשוקה הנוכחית שלי ומה הדרך אליה. אני רוצה להבין איפה אני טועה. אני רוצה להיות שמח מספיק כדי להיות רזה, ולא סתם רזה בלי סיבה.
אבל אני רוצה את ההארה שלי ממקום בורגני ומפוחד; ממקום שיושב ומחכה, יום אחרי יום, שהיא פשוט תגיע, סתם ככה, בלי לסבול או להפסיד הכל למענה. אני רוצה את ההארה שלי מהמקום שבו גברים בגילי מקבלים הארה; מניסיון. מהיכרות עצמית. מהבנה. ממרחק הזמן. מהאתר של אלפא רומיאו.
ובעצם, אני רוצה את ההארה שלי בדיוק כמו ב"זה החלום", שירו הנפלא של הנורווגי אולב האוגה: "זה החלום שאנו נוצרים בלבנו בלי לומר מילה / שמשהו מופלא יקרה פתאום/ שזה מוכרח לקרות/ שהזמן ייפתח לפנינו/ שהלב ייפתח לפנינו/ שהשערים ייפתחו לפנינו/ שהסלע ייפתח לפנינו/ שמעיין נסתר יפרוץ לעומתנו/ שהחלום עצמו ייפתח לפנינו/ ושבוקר אחד נשייט בלי משים לתוך/ מפרץ קטן שלא ידענו שהיה שם כל הזמן".

(פורסם ב-5.11.2010)