איך לא חזרתי מפולין

ב

טור פולין

אוקיי, חבר'ה; כולם יושבים במעגל? כולם מחזיקים ידיים? כולם מבטיחים לחבק אותי אחרי הווידוי? בסדר, הנה אני מתחיל:
קוראים לי רענן, ומעולם לא ביקרתי במחנה השמדה או ריכוז, בפולין או בכל מקום אחר.
רגע, שנייה, אל תתנפלו; זה לא שלא רציתי – באמת שכן. פשוט, אתם יודעים, אם כבר מצליחים לפנות כמה ימים כדי לקפוץ לאירופה בלי הילדים, איכשהו תמיד יוצא שפריז ורומא נדחפות לפני לובלין וקרקוב – עם כל הכבוד לנופים האפרוריים הנפלאים של שתי האחרונות, ואני האחרון שיזלזל, להיפך. "אולי הפעם נקפוץ?" אני מנסה שוב ושוב אצל אהובתי, אבל היא מסרבת: "שמע, יש לנו כולה שלושה לילות, כבר סגרתי את המלון ליד פלאס דה-ווז', וחוץ מזה, כבר הייתי שם".
היא באמת הייתה. באושוויץ. היא הספיקה, כמתבגרת, להיות באחד המסעות האלה שלוקחים בני נוער שהולעטו, מאז כיתה א' (או, אם לשמוע בעצת שי פירון, כבר מגיל הגן!) בטקסים, סרטים, ספרים, עדויות וכל שאר הפרטים – כולל הגראפיים ביותר – ומטיסים אותם, על חשבון הוריהם, לאתרי ההתרחשות עצמם. כדי שיראו במו עיניהם את ה… מה שהושאר שם. כדי להראות להם כשיגיעו.
אני לא זכיתי. כשהייתי תיכוניסט המסעות עדיין לא היו חלק מתפריט "חיזוק השייכות הלאומית" (כפי שמגדיר זאת משרד החינוך) המוגש לילדי ישראל ומגיע לרתיחה ערב ההתייצבות בלשכת הגיוס – בדיוק עם השיבה מהמסע לאושוויץ – וכך נאלצתי להסתפק במה שכל בני דורי הסתפקו בו: ספרי ההיסטוריה. הסרטים הנוראים בשחור-לבן. העדויות המטלטלות. המפגשים הבלתי אמצעיים עם ניצולים. טקסי יום הזיכרון לשואה. השירים. כל הרפרטואר.
ומה אני אגיד לכם? זה כל כך – אבל כל כך – הספיק. למעשה, זה היה יותר מדי. הרבה יותר מדי. זה היה בלתי נתפס במוחי בן התשע, העשר וה-12. זה היה פוצע וטראומטי, ואני זוכר היטב שלא ידעתי לאן להוליך את הזעם, חוסר האונים, אי האמון ושבירת הבנתי הבסיסית, הילדותית, לגבי מהו אנושי ומהו אדם.
לא ידעתי מה לעשות עם זה. עם הדימויים. עם המידע. עם המספרים הבלתי-נתפסים. הייתי בגיל שבו, אני מניח, ילדים לא אמורים להיחשף לסרטונים שבהם דחפור מפנה ערימות של גוויות גרומות לתוך בור. בכל זאת נחשפתי. כפי שכל ילדי ישראל נחשפים. אנחנו מקפידים להנחיל לילדינו את הטראומה, לפצוע אותם במכוון מדור לדור – בשם הזיכרון, בשם ההמשכיות, בשם התקומה – וזה בסדר גמור, אני מניח (אם כי: רציני, פירון? לילדי הגן? קצת מאוחר, לא? מה לגבי פעוטונים ומשפחתונים – להשאיר אותם בבורותם?).
אחר כך התבגרתי, ומורים טובים (באמת טובים) להיסטוריה הכניסו את העניינים לקונטקסט רחב יותר. מורה אחת במיוחד – המורה שלי להיסטוריה בכיתות י"א-י"ב – הקפידה להדגיש את המסרים ההומניסטיים-אוניברסליים העולים בבירור מהאירוע: את הסכנה שבפאשיזם, בלאומנות, בהסתגרות, באטימות, באלימות, בשנאת זרים. כל מה שמערכת החינוך הישראלית מעדיפה לטאטא הצידה לטובת המסר הלאומי-תקומתי הדחוף לה על מנת להוציא מתגייסים נלהבים מצדו השני של פס הייצור.
איך נגמר הסיפור שלי? ובכן, השואה אותה שואה, ואני יצאתי בסדר גמור, תודה. אני בקיא כיום לחלוטין בעסקי השואה, מבין אותם עד תום – רגשית וגם עובדתית – ומסוגל לשים אותם בהקשר היסטורי, חברתי, כלכלי, יהודי וישראלי. קראתי הכל – מיומנה של אנה פרנק ועד "נוטות החסד" – מיוזמתי. בכל הקשור להנחלת זיכרון, יידע ולקחי השואה לחניך רענן שקד – יכולה מערכת החינוך הישראלית לסמן לעצמה וי גדול נוסף. ואני לא יחיד סגולה, אגב; אני חושד שרוב בני דורי מחונכים לא פחות טוב בנושא.
האם באמת נדרש לנו, אי פעם, המסע ההוא לפולין? האם האימפקט הרגשי – שממילא היה גדול בכמה מספרים על מידותינו כנערים צעירים – באמת נזקק גם לסדרת צילומי אני והחבר'ה בדרך לטרייזנשטט, מהסוג שהפך כה נפוץ בפייסבוק התיכוניסטי הנוכחי?
ומה הייתי מבין שם יותר, על אדמת פולין, שלא הבנתי עד תום בכיתה, באולם הטקסים ובספריה בחיפה? אולי את מה שהבינה התיכוניסטית לינוי, שסטטוס שפרסמה לאחרונה בפייסבוק, עם חזרתה מהמסע לפולין, צוטט פה ושם: "הסקתי מסקנה ברורה וחדה", כותבת לינוי. "דבריי הרב כהנא נחרטו אצלי בראש בכל המסע ובכל מחנה השמדה שבו הייתי. חשבתי לעצמי שכרגע בכנסת המפלגה השלישית בגודלה היא מפלגה ערבית, אמרתי לעצמי שהם מתרבים בצורה של כפול מאיתנו וכן עוד כמה שנים הם עלולים לשלוט פה… ולאחר מכן – הדבר הזה שקוראים לו 'שואה' עלול לחזור".
המממ. האם גם אתם חוששים שהתיכוניסטית לינוי לא הבינה כלום? או שאולי דווקא כן? אולי היא הבינה בדיוק את מה שהמערכת שהוציאה אותה לפולין ביקשה שתבין?
אין לי מושג, אבל אני חושש שהלינואיות, באשר הן, מתרבות בצורה של כפול מאיתנו. והמסרים שהמסע לפולין מציע אינם שונים, לבסוף, מאלו שיכולים לעבור בכיתה, בקריאה, בצפייה, במפגש. השאלה היא באיזה מסרים מדובר. איזו אמת מבקשת המערכת להנחיל לילדיה כאשר היא מפילה על ראשם, מגיל צעיר, כמעט רך, את אתוס השואה והגבורה במלוא חומרתו וזוועתיותו?
אם לשפוט על פי לינוי, המסר ברור: הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות, ותיכף יבוא סרט ההמשך "שואה 2". צדקתנו בקורבנותנו הנצחית. אני מניח שיוזמי ומלווי המסעות לפולין יתנערו מאי-ההבנה הזו ויטענו שמדובר בדוגמה לא מייצגת, ואני מוכן להאמין להם. ייתכן שהם מדגישים לאורך המסע דווקא את יכולת התקומה והגבורה הפרטית, את הצורך בחמלה לזר, את הסכנות שבשנאה ובלאומנות. ייתכן.
ועדיין – שום טיסה, צעדה, עמידה וחיבוקים אמיצים בקור הפולני העז על האדמה הארורה ההיא לא ישתוו למה שמסוגלת מורה טובה אחת להיסטוריה לפתוח בפניך. למה שספרים ועדויות מכל הגוונים מסוגלים להציג. ללמידה – ובכן – משמעותית.
אבל בינתיים הפך המסע לפולין ליהלום שבכתר ייצוג השואה, בניית הזיכרון והפקת הלקחים. הימים הספורים האלה בארץ זרה, שבהם אין אמת אובייקטיבית או קונטקסט ממשי; יש רק מקום, אבנים, שערי ברזל – מייצגים פיזיים שאינם מגרדים את תחילתו של הסיפור המלא. של ההקשר. של ההבנה.
וישנם, כמובן, 6,000 השקלים המפרידים, באופן מסורתי ומסומן היטב, בין מי שהוריהם מסוגלים לממן להם את המסע לבין כל השאר.
אז מצידי, קחו את 6,000 השקלים האלה, כפול תעשיית המסעות לפולין כולה, והעבירו אותם לתמיכה בניצולי השואה החיים או במוסדות העוסקים בשימור והנחלת זיכרון השואה. זה בוודאי יסמן שלמדנו משהו משמעותי, אמיתי ומועיל יותר. משהו שאומר שהגיאוגרפיה זניחה: כדי להבין את השואה אתם לא צריכים לנחות על אדמת פולין. מספיק לנחות על קרקע המציאות, לראות לאן נושבות הרוחות ולעשות הכל כדי שלא ינשבו שוב בכיוון הלא נכון.

(פורסם ב-17.4.2015)

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s