אבא, אני אמות?

טור אבא אני אמות"אבא, אני אמות?"
סתם אחר צהריים. הוא יוצא מהגן במבט מבוהל. רץ אליי, קופץ על הידיים שלי במהירות ושואל ברצינות תהומית – הדמעות בעמדת היכון, כמעט בחוץ, דרוך לתשובה הגורלית.
"אני אמות?"
זו שאלת כן או לא. כאן ועכשיו. אין דרך ביניים. הוא רק בן ארבע וחצי, לעזאזל; הם לא אמורים להתחיל לחשוב על המוות בגיל שש? זה הסויה בחלב, נשבע לכם; בגללה הם מתפתחים כיום מוקדם.
"אני אמות?" הוא על סף בכי.
אני יכול לתת לו את התשובה הנכונה. או הלא-נכונה. אם רק הייתי יודע להבחין ביניהן ברגע זה. בסוף אני לוקח נשימה עמוקה ואומר לו את זה כמו שזה: "כן. אבל זה יקרה בעוד ה-מ-ו-ן שנים".
הוא פורץ בבכי. בכי איום. בכי קורע-לב. בכי שמבין, איכשהו, מבעד לתודעתו המפותחת חלקית של בן ארבע וחצי, שזה אמיתי. שמתישהו – בעוד ה-מ-ו-ן שנים, בסדר, ובכל זאת מתישהו – הכל ייגמר. כל הדבר המדהים והמסעיר והמופלא הזה שהכרנו לו עד היום – בשתי מילים: החיים שלו – מגיע עם מועד תפוגה.
הבכי שלו הוא בכי של מבוגר. אולי הבכי המבוגר הראשון שלו. בכי שבא מהבנה בוגרת. מבקיעתו הראשונה, אולי הנוראה מכל, של הנורא מכל. הבכי שלו משקף די במדויק את האופן שבו גם אני מרגיש בקשר למוות; אני רוצה לטפס לאיזה מבוגר אחראי על הידיים ולבכות בכי עצום וקורע-לב, נהר של בכי, בכי לא נגמר – עד שמישהו יעשה משהו בנדון או לפחות יבטיח לי שעובדים על פתרון.
מה אני יכול להגיד לו? ולעצמי? אני מלטף את ראשו, מצמיד אותו אליי, כל גופו מתייפח, ואני אומר לו – אין לי מושג מאיפה זה בא – שקודם כל, יש לנו נשמה, והנשמה ממשיכה, אולי, גם אחרי מותנו. ואולי הנשמה שלנו מתגלגלת בילד חדש? ילד אחר?
הוא שוקל את זה לרגע בשלילה, ואז חוזר לבכות.
"אבל, אתה יודע", אני מנסה את הנשק האחרון שלי. "עד שאתה תהיה זקן – וזה יהיה בעוד ה-מ-ו-ן שנים – יכול להיות שיהיו כבר תרופות שאפשר לקחת נגד זה, ואתה תוכל להמשיך לחיות עוד ועוד".
"אז אני רוצה ללכת לרופא!" הוא מודיע.
"לא עכשיו, חמוד. בעוד המון שנים".
"אז הרופא יבוא אלינו וייתן לי את התרופה?" הוא שואל בתקווה.
"כן, משהו כזה", אני אומר. "תגיד, מי בכלל אמר לך שמתים?"
ובכן, זה היה אריק שרון. הוא מת יום קודם, ולמחרת חלה הידרדרות נוספת במצבו. שתי ילדות מהגן – שההורים שלהן החליטו, כנראה, שהגיעה שעתן להיות חלק מהאבל הלאומי, סיפרו להן, והן סיפרו לילד שלי שאריק מת. וגם הוא ימות. וגם הן. כולנו.
לקח לי עשרים דקות טובות להרגיע אותו. הסברתי שתראה את סבא – הוא בן 80 ועוד חי! ואתה רק בן ארבע! וסבא כזה זקן!
"אז הוא וסבתא ימותו בקרוב?" הוא הסיק.
"לא, לא בקרוב. רוצה להתנדנד?" עניתי, דוחף אותו כמעט בכוח בחזרה לעולמו המוגן, חסר המודעות,  הצמר-גפני, בגינת הנדנדות. העולם השקרי שזכותם של ילדינו להישאר בו ככל שנצליח להשאירם בו.
אבל הילד שלי לא מוכן לחזור לצמר-גפן. "אז גם אתה ואמא תמותו?" הוא ממשיך. אין ספק; זה אחר צהריים של גילויים. "בעוד ה-מ-ו-ן זמן", אני חוזר על צפירת ההרגעה. "עד אז הכל יהיה שונה".
כן, חמוד, עד אז גם לא יהיו מלחמות; ואתה לא תצטרך להתגייס לשלוש שנים; והימין הדוגמטי לא ישלוט בישראל; ומיליוני חרדים לא יהפכו לבעיה הדמוגרפית בכניסה שלידך; ויוקר המחיה לא יוריד אותך על ברכיך מדי חודש; ואתה לא תגור במדינה מסוכסכת, אלימה ושסועה שנלחמת ללא הרף בעולם ובעצמה; ובחורה יפה ומבולבלת לא תשבור את לבך אחרי שהיא תבחר להיות עם מישהו ראוי הרבה פחות ממך; ואתה לא תסתובב ברחובות לילות שלמים עם אנשים מחוקים מאלכוהול; ואמא שלך לא תזדקן פתאום לנגד עיניך המסרבות להאמין; ואבא שלך לא יאבד ריכוז, צלילות ועניין ופשוט יישב שם שעות על גבי שעות, ספק אדיש ספק אבוד.
כל זה, חמוד, לא יקרה, מה פתאום, וגם אם יקרה זה יהיה בעוד ה-מ-ו-ן זמן, כלומר הרבה פחות ממה שנדמה לך.
ואני יודע שאני לא מסוגל לספר לילד שלי שום דבר מכל האמיתות האלה, בדיוק כמו שאני לא מסוגל לספר לו על מותו. אבל אני אאלץ. כי הוא ישאל, כמו שכבר שאל. וכי יום אחד, בזמן הקרוב, הוא ישאל אותי מיהם הערבים ולמה אנחנו נלחמים בהם. ויום אחד, בזמן הפחות קרוב, הוא ישאל אותי אם זה יכול להיות מה שחבר שלו אמר לו, שכל האנשים – גם אבא ואמא – הם, כאילו… שכבו.
וכל אחת מהשאלות האלה תתפוס אותי בדיוק באותו מקום: לא מוכן. לא ערוך. מגמגם את האמת ומנסה לייפות אותה בלי להחליף אותה, ואומר לו את מה שאמרו גם לי: שתראה, זה לא יקרה עכשיו, ולא בקרוב, וזה לא בדיוק ככה, ומה שחשוב זה שאנחנו פה עכשיו, המשפחה שלנו, ושאנחנו אוהבים זה את זה, והכל יהיה בסדר והאהבה תנצח ואתה יודע שבשבת אנחנו יוצאים לטיול?
אבל הזמן יעבור, ועם הזמן אני לא אצליח יותר לעצור בגופי את העולם האמיתי מלהיכנס בדלת חדר הילדים שלו. העולם האמיתי, הברוטלי, שנדחף כבר עכשיו דרך החרך, יחטוף אותו ממני בסוף. והוא יידע ויבין הכל. הכל. והילדות שלו תסתיים, וצמר הגפן שבו כיסיתי אותו במסירות ייקרע, והילד שלי יראה את החיים כפי שהם: אירוע זמני, מסוכסך, תלוי ביותר מדי גורמים שאינם בשליטתך, ובסוף גם אריק שרון מת.
וחוץ מזה, הם מופלאים ומרגשים וראויים שנחיה אותם, ובעיקר חסרי תחליף.
נכנסנו הביתה באותו ערב, הוא ואני, והוא כבר נרגע קצת אם כי עדיין חזר מדי פעם לחרדת המוות החדשה שלו, וביקש לוודא שאמא ואני נמות לפניו (התחייבתי), ושהוא עוד מאוד קטן, וסבא מאוד גדול, ואולי הוא בכלל יחזור בתור ילד אחר.
והוא ראה בובספוג. והוא צחק והשתולל איתי על הספה ושכח מהכל. והוא היה לרגע כמו וודי אלן ב"חנה ואחיותיה", שמסתובב סרט שלם עם חרדת מוות מעיקה שאין לו דרך להתנער ממנה עד שהוא נכנס להקרנת-יום של "מרק ברווז" של האחים מרקס, וצוחק ומבין שהחיים נועדו לכך שנהנה מהם, לא שנבין אותם.
כי בסוף, מתברר, רק האמנות לבדה – ספוג מדבר או מרק ברווז – מסוגלת, איכשהו, לפייס את חרדת המוות. ולגרום לנו לשכוח זמנית. ולהחזיר אותנו למצבנו הילדותי. ולעזור לנו להתחיל להנות ולהפסיק לחשוב יותר מדי.
אבל אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על השאלות הבאות שעוד יגיעו מכיוונו. על רגעי הכן-או-לא הגורליים הבאים שבהם אני אצטרך להגיד לו את האמת כפי שהוא מסוגל, כרגע, לשמוע. מה אמורה להיות הגירסה שלי? איך מסבירים מוות, פוליטיקה, גזענות ומין לילד קטן? כי הפתרון היחיד שלי בינתיים הוא להגיד לו: "כן, אבל זה יקרה עוד ה-מ-ו-ן זמן, וחוץ מזה מתחיל בובספוג".
בינתיים זה עובד.

(פורסם ב-24.1.2014)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s