אבא'לה

טור אבאלה

לגדול בלי אבא. אני יודע איך זה.
להיות הילד חסר הביטחון. הילד המתבודד. הילד שמפחד מהטיול השנתי. הילד עם החבר הטוב האחד. הילד שחושש מהרעש שעושים השאר. מהבנים שמצטיינים בלהיות בנים. הילד שמפחד מהמכות, הדחיפות, הצ'אפחות, הצעקות. הילד השקט שתמיד רוצה לחזור כבר הביתה לאמא. הילד שפוחד להישאר עד מאוחר. הילד הלא מאוד מקובל בכיתה שמרחם על הילד הכי לא מקובל בכיתה. שרוצה לעזור לו, אבל מפחד להידרדר בעצמו לתחתית הדירוג.
להיות תלוי באמא. נזקק לה. כרוך אחריה. מכור אליה. מושפע מייד מכל מצב רוח חולף שלה. לא להיות מסוגל לקבל החלטות בלעדיה. להיות חרד לה. קנאי לה. להיות הילד שאמא היא כל עולמו. הילד שאין לו אבא.
לגדול בלי אבא, בלי גב, בלי הכוונה גברית, בלי תשובות לחלק מהשאלות היותר מטרידות, בלי ההגנה הנפשית הזו – התחושה שיש לך בבית מישהו כמוך, רק גדול ומבין יותר ועם ניסיון ויכולת. לגדול חשוף, רגיש, פגיע כמו חילזון בלי בית. לראות ולהבין הכל, אבל לחשוש מהכל. לפחד מהעולם. לרצות הביתה.

***

לגדול בלי אבא זו עיסקה גרועה. העיסקה הכי גרועה שתוכלו לא לעשות, כי אף אחד לא עושה את העיסקה הזו – אתה פשוט מקבל אותה. מגריל אותה. ילדים מסוימים גדלים בלי אבא גם כשאבא שם, כי אבא לא באמת שם. אבא איננו. אבא לא חוזר מהעבודה, או חוזר מאוחר והולך לישון, או חוזר ומשתכר, או חוזר בשאלה, או חוזר ומרביץ, או בא והולך ואז הולך לתמיד. גברים לא צריכים למות או להתגרש כדי לא להיות שם בשביל הילדים; הם יכולים להיות אב נעדר גם כשהם בסביבה. וכשאבות נעדרים, הבנים אבודים. לא לתמיד; בסופו של דבר אנחנו נעמדים על הרגליים. רובנו. אנחנו נהיה בסדר. כמעט בסדר. זה רק שבר פנימי, בלתי נראה ברובו, שאין ולא תהיה לנו דרך לתקן. שטף דם נצחי. לא רואים אותו מבחוץ. כמעט.
אני מכיר את השבר הזה. אני סובל ממנו. זה סוג של נכות, רק בלי תו החניה לרכב, האחוזים והפיצויים. זו נכות שלא מאפשרת לך להשלים עד הסוף את תהליך הפיכתך מילד לגבר. עולם הגברים תמיד יהיה קצת גדול עליך. תמיד תהיה, כמו שכתב אלוויס קוסטלו, ילד קטן אבוד בתוך חולצה של גבר.
המקומות שבהם גברים עושים דברים של גברים עדיין גדולים עליך. עסקים, רכישות, דיבורים על נדל"ן, כסף גדול, המניאק ההוא, ההלוואה שנתתי להם, הטובה שעשו לנו, אחי, וביום שני אני בניו יורק, צריך לסגור שם כמה עניינים, חוזר לקראת סוף השבוע ונשב על זה, בסדר?
פגישות של גברים מרגישות גדולות עליך. הפגישות החשובות, אלה שבהן מדליפים לך על המשרה שעומדת להתפנות בעוד חודשיים, אלה שבהן מספרים לך על ההזדמנות העסקית, ההשקעה הבטוחה, אלה שבהן מציעים לך להיכנס שותף, לנסוע לטיול גברים, לתווך, לקבל נסיעת מבחן, לזכות בהנחה משמעותית. אלה שבהן מציעים לך את הפרויקט. את הפיתוח. את החלק הטוב. פגישות עם עורכי דין, רואי חשבון, יועצים פוליטיים, אמריקאים בחליפות, סיגרים, צהריים עסקית.
אלו מקומות של גברים. המקומות שבהם לעולם כבר לא ארגיש בבית, כי בבית שממנו באתי לא היו גברים. המקומות שבהם אין דרך לדעת מאיפה לגשת, מתי להגיד את הדבר החשוב, איפה להשחיל את הבדיחה, מתי לסתום ולהעביר את היין. הקוד הפנימי של העולם הזה לא הועבר לך כשגדלת בלי אבא. הקוד הזה אבוד מבחינתך לנצח. אתה נדרש לחיות, לתפקד ולהצליח בלעדיו.
אתה יכול לנסות ללמוד את הצעדים, להשמיע את הקולות, ללכת את ההליכה, ללבוש את הבגדים, להביא את הצ'אפחות – אבל משהו בך ירגיש מזויף. מזייף. אתה רק מתחזה, וייתכן שכל השאר מבחינים בזה. אתה משחק את המשחק, אבל לא מצליח לשמור על פני הפוקר. עולם הגברים לא נועד בשבילך. זה מועדון סגור למי ששולטים בכללים ובהתנהגויות, ואתה מחוץ לאחוות הקולג' הגברית הכלל-עולמית הזו גם כשנדמה לך שאתה כבר בפנים. המשחק מתנהל בלעדיך. אתה צופה – אולי מהצד, אולי אפילו מהאמצע, אבל צופה בלבד. גברים אמיתיים רואים דרכך. הם לא יודעים שגדלת בלי אבא, וזה גם לא משנה להם. יש להם את החושים הגבריים שיודעים לזהות אחד משלנו, ובעיקר אחד שרק נראה משלנו. גברים פשוט יודעים.

***

אז גדלתי בלי אבא. לרוב אני שוכח מזה. לא עושה מזה עניין. אני לא יכול לעשות מזה עניין – בעיקר כי אף אחד אחר לא עושה. אין עניין לציבור, התיק נסגר, זה רק אתה שנשארת פתוח. לפעמים הייתי רוצה להסתובב עם תג זיהוי קטן על החזה, ועליו הכיתוב: גדל בלי אבא, נא להתנהג בהתאם. באותיות קטנות הייתי מוסיף: סילחו לי כשאגיד את הדבר הלא נכון. אבל אין תג כזה. אני מוכרח לזכור שאב נעדר לא יכול להיות תירוץ מבחינת העולם. בית המשפט של העולם האמיתי לא מכיר בסעיף הזה. אז מה אם גדלת בלי אבא; תהיה גבר. יותר גבר מכולם. תראה להם מה זה.
לפעמים אפשר להצליח בזה. לפעמים אפשר לצאת יותר גבר מכולם. אפשר להירגע לרגע; הם לא הבחינו בילד הקטן שרוצה לאמא. הפעם הצלחת למכור להם את האשליה עד הסוף. אבל זו רק פעם אחת. בפעם הבאה תצטרך לעשות את כל המאמץ העצום הזה מחדש. ככה זה כשאתה לא חבר מועדון, רק אורח.
אני עומד להיות אבא. לילד שלי יהיה אבא. אני לא יודע אם אני יודע מספיק על להיות אבא כדי באמת להיות אחד, אבל אולי הילד שלי ילמד אותי כמה דברים.
המון ילדים אחרים יוולדו בקרוב בלי אבא. חלקם יוולדו לאמהות חד-הוריות. הן מאוד אופנתיות עכשיו. זה בסדר, אסור להגיד עליהן מילה רעה. אז לא נגיד. זה רק שהילדים שלהן יגדלו בלי אבא. אין להן מושג ממשי לגבי ההשלכות, וגם אם היה להן, אני מניח שהרצון האנוכי בילד גובר עליו ממילא. בסדר גמור. הביאו וגדלו את ילדיכן נעדרי האב. שימו את עצמכן קודם, לא נשפוט אתכן. הילדים יעשו את זה כשיגדלו.
מבחינה תפיסה חברתית, אבות הם כמו הכיליה השמאלית. טוב מאוד שיש אותה, אבל בלעדיה עדיין תישאר הימנית ויהיה בסדר גמור. אנחנו לא חוגגים ימי אב, זכויות אב, פורומי אבות – לכל היותר פרקי אבות. פה ושם כבר מדברים על עתיד שבו גברים יהיו מיותרים. רק שעוד לא נולד הילד, וגם לא יוולד בקרוב, שלא יזדקק לאבא. רק מי שגדלו בלעדיו מבינים את זה לגמרי. תקשיבו להם.

(פורסם ב-17.4.2009)

 

 

מודעות פרסומת

3 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הרבה מהתופעות שאתה מתאר נכונות גם לגברים שגדלו עם אבות מתפקדים, ונכונות גם לנשים שגדלו עם הורים נוכחים. ההנחה שלך שזה שאתה לא מרגיש תואם את הגבריות המסוימת שאתה מתאר הוא תוצר של היעדר האב היא הנחה שלא הצלחתי להשתכנע בה. כאמור, לא מרגישה תואמת בעצמי להרבה מאוד דברים, וזה עולה בשיחות עם כל חבריי – אף אחד מהם, וכולם גדלו בסוגים שונים ומגוונים של משפחות, כולם עם שני הורים אגב, לא מרגיש תואם למועדונים הסגורים האלה שאתה מתאר. יכול להיות שבמקרה שלך זה אולי קשור להיעדר אב, יכול להיות שזה סיפור שאתה מספר לעצמך. מכירה הרבה מאוד אנשים שאצלם זה לא קשור לנוכחותו או היעדרו של אב.
    אגב גם התיאור הבאמת מרגש ומכמיר לב של הילד בהתחלה הוא תיאור שמתאר גם ילדים עם שני הורים מתפקדים, משני מינים שונים. יש הרבה מאוד אנשים, כנראה הרבה יותר ממה שאתה מעלה על דעתך, שמרגישים את חוסר הביטחון, התלישות, חוסר היכולות, ההזדקקות וכן הלאה, בלי קשר למספר הוריהם או למינם. כך שהכאב שלך מעורר הזדהות, אבל לתלות את כולו על היעדר אב ואז להשתמש בו כדי לנעוץ נעץ באמהות יחידניות – לא מנומק. יש ילדים מלאי כוחות שגדלים במשפחות יחידיניות, או לשתי אמהות או לשני אבות, או לאלמנות. ויש אנשים שקשה להם בלי שהם יכולים להדביק מדבקה "גדל בלי אב". פשוט קשה להם והם לא יודעים למצוא סיבה לתלות את זה עליה. זה לא אומר שפחות קשה להם.

    אהבתי

  2. רענן שקד הגיב:

    היי. הנטייה שלי כיום היא להסכים איתך לחלוטין. בעקבות הטור ההוא (שפורסם לפני שבע שנים) קיבלתי לא מעט תגובות בעניין המסוים של אמהות יחידניות, ואני אכן די משוכנע שהחלק הזה היה צריך לרדת מהטור. בפרספקטיבה, לא הייתי מתחייב היום שאפשר לגזור איזשהו כלל לגבי אבות נוכחים או נעדרים באשר לאופן שבו יגדלו או יבגרו הילדים. ויש מקרים הפוכים, כפי שציינת. אני מכיר מקרוב רק את המקרה שלי – ואפילו כאן, קשה להתחייב מה לזקוף לחובת האב הנעדר ומה קשור לעניינים אחרים, או לסתם גנטיקה. מה שאני עדיין עומד מאחוריו לחלוטין הוא עניין "מועדוני הגברים", שהקבלה אליהם מותנית ביכולתך לשכנע שאתה אחד משלהם. ככל שאני מתבגר, אני נתקל בזה יותר ויותר.

    אהבתי

  3. שחר הגיב:

    מאוד אהבתי תודה רבה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s