הילד שלי כבר כמעט חייל. הוא אומנם רק בן שש וחצי, אבל אל דאגה: הוא יהיה מוכן בזמן לבקו"ם, כלומר עד סוף כיתה א'. בשבוע שעבר הוא כבר שאל את כל השאלות הנכונות: "אמא, יש לנו מחבוא להסתתר בו?", "אבא, למה האמריקאים לא הסתירו יהודים בשואה?", "אבא, אם לישראל יהיה נשק ממש-ממש גדול, הכי גדול בעולם, אז אנחנו ננצח?", והשאלה המועדפת עליי: "אבא, למה אנחנו כל כך רוצים את ארץ ישראל? היא לא כזאת יפה".
את צפירות יום השואה הילד שלי העביר בהתייחדות עם זכר ששת המיליונים שאין לו איך לזכור – אבל אל דאגה, ממש תיכף יצרבו לתוך תודעתו, כמו עם ברזל מלובן, צילומי שחור-לבן של ערימות גוויות ומשרפות. שבוע אחר כך הוא נדרש להגיע, קצת לפני שמונה בערב, לטקס ההתייחדות עם זכר חללי מערכות ישראל.
הילד בכיתה א'.
אני באופן אישי חושב שזה קצת מוקדם (בניגוד, אגב, לשרי החינוך האחרונים שלכם – לבנת, סער, פירון ובנט, שחושבים שזה ממש מאוחר ושמוכרחים להתחיל כבר אתמול בתוכנית "הופ, שואה לקטנטנים", אחרת אין דרך להבטיח שעד גיל 18 הילדים כבר יהיו לגמרי ערוכים להשתתפותם בתוכנית "עוד מעט נהפוך לשיר"). לכן הודעתי, ערב יום הזיכרון, שאני, שלא ברשותכם, לא אשלח הערב את הילד בן השש שלי לשמוע על האובדן, המוות, התופת והחללים שבמותם ציוו לנו את החיים על חרבנו. שיחכה לכיתה ג', אפילו ד'. לא יקרה כלום. קיראו לי הורה מזניח.
אבל הילד שלי התעקש ללכת לטקס כי אמרו לו שזה ממש חשוב, וגם כי התודעה שלו בשלב זה – אחרי השואה, הגבורה, המן הרשע, היהודים נגד הרומאים, עבדים היינו וכל השאר – היא עיסה בלתי ניתנת להפרדה של יהודים-מוות-אויבים-צוררים-עם-הנצח. אז אמא שלו לקחה אותו לטקס יום הזיכרון. ובדרך לשם, בתוך ים של ילדים והורים עגומי פנים ומאוימי צפירה, כשאמבולנס פתאומי חלף לצידם, הילד שלי נבהל, התחיל לשאול על המחבוא שלנו והשואה, ולבסוף הודיע שהוא בעצם לא כל כך רוצה להיות בטקס וביקש לחזור הביתה.
ואז הגיעה הצפירה. ואז הוא פרץ בבכי.
שורה תחתונה? מערכת החינוך הישראלית יכולה לסמן גולגולת נוספת על החגורה: הצלחתם להפחיד למוות ילד בכיתה א' ולהעלות אותו בהצלחה על פס הייצור שיפלוט אותו בגיל 18 כשהוא מוכן להקריב את ההקרבה הגדולה מכולן: להפסיק לשאול שאלות, להטיל ספק, לחשוב בכוחות עצמו או לתהות האם כל זה באמת הכרחי ונצחי, או שאפשר לנסות – אחרי כמה עשרות שנות עמידה ריבונית על הרגליים במולדתנו – להחליף דיסקט.
לא; הילד שלי נכנס למערכת החינוך הישראלית, ולא משנה כמה נפלאות יהיו מורותיו (והן לחלוטין כאלה), הן ייאלצו לתת לו בזמן את החיסונים והכדורים שרשמו שרי החינוך האחרונים במסגרת תוכנית "המתווה הלאומי" שבה התחילה לימור לבנת – הלוא היא המירי רגב של העת העתיקה. הילד החילוני שלי ילמד לפיכך כבר בביה"ס היסודי יהדות – כולל פרקי אבות, פרשת השבוע וסידור תפילה. הוא ייסע לכותל. הוא עשוי לנסוע, בהוראת גדעון סער, לחברון או לקריית-ארבע. וכשיגדל מספיק, אם יימצא ראוי, הוא ייסע לפולין כדי להבטיח שיעשה בשואה שימוש נאות למטרה העיקרית שמערכת החינוך הישראלית הועידה לה: חיזוק הלאומיות והבידול הישראלי. הילד שלי ישנן "מאה מושגי יהדות", אבל לא ילמד אזרחות, שיוויון ודמוקרטיה מכיוון שאף שר חינוך מהימין לא מעוניין שילמד; כך פוטר לאחרונה ד"ר ניר מיכאלי, שגיבש תוכנית נגד גזענות לבתי ספר, וכך פוטר ב-2012 המפקח על לימודי האזרחות אדר כהן.
הילד שלי ילמד רק מספר האזרחות המשוכתב פוליטית "להיות אזרחים בישראל", העוסק כעת בעיקר בזהות ובזכות היהודית. הוא יבין שכיבוש הארץ הוא הגשמת ההבטחה האלוהית; שהעם היהודי הוא עם בחירה ולפיכך הוא טוב ונעלה על פני כל השאר; שאלוהים הוא סימן רשום של העם היהודי; ושילדים אינם מתקיימים בעולם ללא כיסוי ראש.
בחיי. נשבע לכם. בתחילת השנה שמתי לב – כלומר שמו לב בשבילי – שכמעט כל דמויות הילדים המצוירות בספר לימוד העברית "צלילים מספרים", שניתן לילדינו בבית הספר הממלכתי-חילוני השכונתי, חובשות כיפה או כובע. זה די מדהים לגלות את זה. רק בעמ' 41 מופיע לראשונה ילד ללא כיפה או כיסוי ראש, ואני חושב, נפתלי, שכדאי לבדוק את זה בהקדם. ייתכן שצריך לפטר מישהו.
אבל המחדל הזה, אני מניח, יישכח מלבו של הילד כשיקבל, עוד השבוע, את ספר התורה בטקס שביה"ס עושה ממנו ביג-דיל ברמת השמורה, כרגיל, לחתונות יראות וסגורות שמיים של בר רפאלי. כהוריו הגאים אנחנו אמורים להשתתף בטקס מתן תורה הזה כפי שנהיה אמורים להשתתף בטקס מתן תורה בסיום הטירונות או הקורס הצבאי שלו. כמה פעמים בכלל אמורה להינתן התורה לישראלי מתחיל בטרם יבין שאם יקרא רק ספר אחד בחייו, לפחות שיקרא אותו פעמיים-שלוש?
באופן אישי, במקביל למתן תורה אני מתכוון לערוך לילד טקס אלטרנטיבי קצר בבית, שאותו אני מכנה "טקס מתן 'אמיל והבלשים'". בהמשך ייתכנו טקסים נוספים, ובראשם "טקס מתן מארז כל ספרי קורט וונגוט". כי החינוך המשמעותי העיקרי שעוד נותר לי הוא החינוך הביתי; החינוך שאני ואהובתי נצליח לתת לילד כקונטרה כלשהי למכבסת הרעיונות (רעיון אחד, למעשה) שתשטוף את מוחו במערכת החינוך הלאומית.
אולי יהיה לי מזל; אולי בתיכון אני אצליח לשלב אותו במוסד שמעיז לקרוא תיגר ולחנך לאיזו נורמליות אוניברסלית. הנה, מנהל גימנסיה הרצליה, ד"ר זאב דגני, סיפר בשבוע שעבר בראיון שהפסיק לחלוטין את מסעות התלמידים בבית ספרו לפולין אחרי שהבין ש"הבוגרים יותר, הרגישים יותר, חזרו משם מפורקים. צל. אחרים העדיפו לברוח למקומות של אלכוהול, בילויים, קניות בוורשה. הקש האחרון היה מבחינתי כשהתברר שהמחיר המופקע של המסע הוא תוצאה של קרטל וקבלנים שעושים מיליונים על זיכרון השואה".
מעבר לזה, דגני הכניס למערכת הלימודים אצלו שיעור בחשיבה ביקורתית שמעבירה היסטוריונית, הפגיש את תלמידיו עם תלמידי בי"ס ממזרח ירושלים כדי לנסח הסכם שלום, ומודה שהוא מנסה להילחם "בכל מה שמנסים להנציח פה – בהפרד ומשול, בהפחדה, בפילוג".
קוראים לזה מחנך, ואני תוהה איך הבנטים עדיין לא הגיעו אליו עם לום גדול. וכן, אני שומע אתכם (מה שומע, קורא את מנת הקללות היומית בפייסבוק שלי) – כל מי שצועקים עליי שעדיף שהילד יבין בהקדם לאן הגיע, שגם אנחנו חונכנו ככה ועובדה שיצאנו בסדר (חוץ מהעניין הקטן הזה שאנחנו מאחלים פייסבוקית זה לזה מוות בייסורים), וש – הנה שוב הטיעון שאין לי שום דרך גיאוגרפית לסתור – פה זה לא שווייץ.
בסדר. אז קחו אתם את הילדים בני השש שלכם לטקסי יום זיכרון גראפיים שאנשים בוגרים מתקשים להתמודד איתם; קחו אותם משם לתערוכת נשקים ואמל"ח לאומית גאה; תנו להם להחזיק רובה ולזחול מתחת לקונצרטינות; ונסו לספר לעצמכם שאנחנו, בניגוד לחבר'ה הרעים, מחנכים לחיים ולא למוות.
ייתכן שאתם אפילו צודקים: אנחנו מחנכים אותם לחיים. חיים על ססמאות ריקות. על אמיתות חלקיות. על הפחדה. על מלחמות-עבר הכרחיות ומלחמות-הווה שקריות. על המוות ועל המתים.

(פורסם בתאריך 20.5.2016)