שבעה בעקבות אחד

ב

שבעה

שום דבר לא מכין אותך למותו של אביך החורג. מלבד, נאמר, העובדה שהוא אובחן כחולה במחלה סופנית, הידרדר במהירות לא חוקית מאז האבחנה, הפסיק לדבר, לזוז ולאכול ו… טוב, נו, בסדר; היה די ברור שהוא הולך ללכת, ומה שאני רוצה באמת להגיד הוא כזה:
הרבה דברים מכינים אותך למותו של אביך החורג, אבל שום דבר לא מכין אותך ל – הכניסו כאן את נעימת הנושא של "עמוד האש" או "דורה" – השבעה.
השבעה, לכל הרוחות. הדבר המוזר הזה. המנהג היהודי שמחייב אותך לא רק להתאבל על מותו של אדם קרוב ואהוב, אלא לעשות את זה משך שבעה ימים רצופים של שיחות חולין, הלצות וטפיחות על השכם עם כ-400-500 מחבריך ובני משפחתך הקרובים ביותר – מהם 30 שאתה אשכרה מסוגל לזהות בשמם כשהם נכנסים בדלת. וכל זה תוך שאתה תוקע בורקס, שטוחים ועוגות בחושות מתוך טראנס של שומן ושואל את עצמך: למה מי מת שאני לא יכול לצאת מכאן עכשיו שבוע? ואז נזכר.
שום דבר לא הכין אותי לזה, ואני מודה שמיד אחרי שסיים אבי החורג ללכת לעולמו ואני סיימתי לבכות את הבכי המוזר היחיד שאני יודע לבכות כיום (הדמעות מגיעות עד לקו העין אבל נעצרות רגע לפני שהן ממש זולגות, שוקלות אם להמשיך או לחזור למקום שממנו באו ומתפשרות על "בואו לא נחליט כרגע") – היכתה בי הטרגדיה המשפחתית והאישית הזו במלוא עוצמתה: אני אצטרך לשבת עכשיו בדירה הזאת משך שבעה ימים רצופים. בזמן שאנשים שמעולם לא זכרתי את שמם יבואו לשבת איתי ולדבר על נושאים שלא הכינותי מראש. זה הולך להיות האירוע החברתי הכי גורף ומפחיד מאז החתונה שלי – רק שבניגוד אליה זה לא יעבור תוך שש-שבע שעות, וגם לא סביר שאנשים ממש ישאירו צ'קים, למרות שזו עשויה להיות נחמה גדולה בשבילי והם יודעים את זה!
הפאניקה החברתית גרמה לי לסמס לכל מכריי משהו בנוסח: "(כחכוח. שיעול) בוקר טוב. אבי החורג נפטר הבוקר, אבל אם יש משהו אחד שאנחנו, כולנו, יכולים לקחת מזה, מדובר ב'חורג'. אתם מסתכלים על אבל חורג של בן משפחה חורג, וזה אומר שאתם, באופן חורג, ממש לא מוכרחים לבוא לנחם אותי – ואם בכל זאת בחרתם לחרוג מבחירתם של כל השאר ולבוא, אנא תאמו איתי מראש את מועד החריגה כדי שאוכל לבוא בריצה מהעבודה ולעשות את עצמי כאילו הייתי שם כל הזמן, מקובל?"
מה שקרה אחר כך די המם אותי: אנשים לא באו.
אחיי החורגים וגם הרגילים זכו למבול בסדר-גודל אשקלוני של מבקרים, מנחמים, קולגות, אקסיות, בוסים וסתם לא-מזוהים ("המון תודה שבאת, כל כך טוב לראות אותך, מי-שלא-תהיה"), בזמן שאני ישבתי שם עם שני רוגלעך ועוגיית עבאדי סקרנית שהתעניינו בסיפור חייו של המנוח, וסיפרתי להם שבסך הכל הוא נפרד מהחיים כמו שחי אותם: בטוב, בהשלמה, מתוך התחשבות עצומה במשפחתו.
"למה אף אחד לא בא לנחם אותי?" ייללתי לאהובתי, שמצידה הסתכלה עליי במבט השמור עימה למפגשים עם ילדי עובדים זרים על הספקטרום האוטיסטי, ואמרה: "אתה ביקשת מאנשים לא לבוא, נכון? ייתכן שיש לזה קשר לעובדה שהם לא באים".
ואז קרה משהו אפילו יותר בלתי מתקבל על הדעת: אנשים באו בכל זאת. ואני רציתי להיות שם. בדיוק שם. להישאר שם. לשבת עם בני המשפחה שלי – עם כולם – ולדעת דבר אחד בוודאות: שזה מקומי. אלה האנשים שלי. האהובים שלי. הלב שלי. וזה שבוע שלא יהיה כמותו, כי אנחנו אף פעם כבר לא נמצאים יחד בדירה אחת, כי הזמן הזה בחיינו נגמר מזמן. ועכשיו, בהופעת אורח חד-פעמית, הזמן הזה חוזר העירה, לשבוע בלבד. ואני ממש לא רוצה ללכת לעבודה, או לשום מקום אחר, בשבוע הזה. אני רוצה לשבת שבעה, שמונה ומצידי גם עשרה חבר'ה שאני מכיר מאז ילדותי, ופשוט להיות שם איתם. לדבר איתם. לשאול אותם מה קורה איתם.

*

כי זה העניין עם השבעה: היא נראית כמו ענישה נוספת אחרי שהעונש הגדול מכולם כבר נחת עליך – סוג של מס ערך מוסף למוות – אבל היא לחלוטין משהו אחר: היא פיתוח די מבריק של היהדות. עקרונית, אני לא ממהר לאמץ את תרי"ג המלצותיה של היהדות בשום עניין – בכל זאת מדובר בדת שהביאה לכם את מצוות עריפת העגלה בנחל (אל תשאלו) ומצוות שלא ירבה המלך סוסים (תשאלו, למה לא. רק לא אותי) – ובכל זאת: היהדות נותנת לכם את השבעה. ואם אני מבין אותה נכון, המצווה אומרת לכם משהו כזה: איבדתם אדם קרוב ואתם המומים מכדי אפילו להבין שאתם המומים? עצרו במקום. מיד. הניחו את המפתחות והרישיון לחייכם על השולחן ולמשך שבעה ימים, דוממו מנוע. ותרו על השליטה.
אנחנו נטפל בכם. נרגיע אתכם. נבשל לכם. נשכיב אתכם לישון (או לחלופין נמנע מכם לישון כי נבוא בתשע וחצי בערב אחרי שכל האורחים כבר הלכו ואפילו המנוח, בשלב זה, יותר בהכרה מכם). וכמו עם כל אנטיביוטיקה: אל תפסיקו עד שזה לא נגמר, גם אם אתם מרגישים טוב יותר. שבעה ימים, לא פחות. במקרים מיוחדים תנו שישה. באישור ועדת חריגים – או חורגים – בלבד: חמישה. ובואו נדבר שוב אחרי הימים האלה ונראה מה שלומכם, בסדר?
ואתם יושבים שם והופכים למשתתפים פעילים בהצגת התיאטרון רבת-המשתתפים הזאת שנמשכת שבעה ימים רצופים ומקימה מחדש, אחד לאחד, את המערך המשפחתי הישן שלכם. מחזירה אתכם (גם אם לא פיזית) לחדר הנעורים שלכם. למסדרונות הילדות ההתבגרות שלכם. לאחים. לחברים. לשכנים. לנוף ילדותכם האנושי, הנפשי, החושי. ומאפשרת לכם מסע ארוך ומפרך, אבל מתגמל, לאורך הפסיפס האנושי שהיה ועודנו חייכם – מילדות ועד לרגע זה, מבת השכנים שלא ראיתם שלושים שנה ועד לבוס הנוכחי שלכם – ואתם ניצבים מול כל זה ויודעים דבר אחד בוודאות: אתם חיים. והמסע שלכם עדיין כאן. עדיין נמשך. והוא מלא באהבה וחמלה ויופי וקושי והכרח, והכי חשוב: בבני אדם. ואתם רוצים, מתוך הכרת תודה עצומה, להמשיך בו לצידם. לצד האנשים שיסעו חצי מדינה (וגרוע מזה: יעמדו בפקקי שש בערב בכניסה להרצליה) רק כדי להיות אתכם לכמה דקות עכשיו. לא כי הם מוכרחים; כי חשוב להם.
איפשהו באזור היום השני-שלישי זה יכה בכם: השבעה הזאת היא בשבילכם, גם אם נדמה היה לכם שהיא בשביל כל הזקנים האלה ואתם כאן רק כי מכריחים אתכם. "אל תבריז מהשבעה", אמר לי חבר שידע מה הוא אומר. כי השבעה מחזירה אתכם הביתה מכל הבחינות. ואתם צריכים להיות עכשיו בבית.

*

שבעה1

לא שזה נסבל, כן? כי בכל זאת אנשים נכנסים בדלת בכל שעה חסרת-התחשבות, עומדים שם כמו כל שתי בחורות מינימליות שנכנסו כרגע לבר וגילו שכל המבטים מופנים אליהן, בזמן שאתה, כחתן האין-שמחה, תוהה אם הם הגיעו בשבילך (ואם כן, מי אלה לעזאזל? הם נראים לך מוכרים לגמרי, ובו-זמנית לחלוטין לא) או שאולי מדובר בחברים מהעבודה של אחיך? בדודנית רחוקה של בת אחותך החורגת? וכעבור כמה שניות של אי-נוחות, העניינים מתבהרים. לרוב. לא תמיד. פה ושם יעברו בשבעה אנשים שלעולם לא תדע סופית מי הם. ייתכן שהם היו בכלל בדרך לשבעה בבניין ליד. ייתכן שהם מצאו אותך באפליקציית "גו טו שבעה טודיי" שהמצאתי כרגע.
"אני עובד עם אחיך", אמר לי אדם מבוגר שנכנס באחד הימים. הסתכלתי סביבי בניסיון לאתר את אחי, וכשהבנתי שהוא לא בסביבה ואפילו די רחוק ממנה, ושאני אצטרך למשוך קצת זמן עם הזר הזה, עניתי: "גם אני עובד איתו כבר די הרבה שנים, והוא מתקדם לא רע. נראה לי שבקרוב הוא יתחיל ממש להגיב לדיבור שלי".
האיש לא צחק. האמת, גם אני לא. זה לא מצחיק כשאתה צריך לדבר זמן ארוך עם אנשים לא מוכרים שכל מה שיש לך איתם במשותף הוא אחיך, או כמו שהם קוראים לו: "מאיפה אתה מזמין צהריים?"
וזה הופך קשה יותר כשלאורך הימים האלה צפה שוב ושוב תודעת וחרדת המוות. החדר מתמלא באנשים – בואו נשתמש במילה המכובסת הזו – מבוגרים, ברוחות רפאים של העבר, בזכרונות רחוקים כל כך עד שאתה כמעט מחוויר לנוכח המחשבה על פרקי הזמן שחלפו בחייך, ובהבנה ההולכת וצפה ממעמקי ההדחקה: הנה חלפו כבר – כמה? – חצי מחייך? שני-שליש? שלוש-חמישיות? חמש-תשיעיות? באיזו דרך לנסח את זה כך שזה יישמע הכי פחות מאיים?
ומה עם התרופה שהבטיחו? מה עם חיי הנצח? הם עוד בכלל עובדים על זה שם במדע? אפשר שיעברו לעבוד במשמרות כפולות? כי אני לא נעשה צעיר יותר, למרות שממש לא תכננתי להיעשות מבוגר יותר. אלוהים.
ובסיום השבוע – כמו בתחילתו – אתם ניצבים שם, מול הקבר הטרי, ולא יודעים את נפשכם. אתם אבלים ומוכי יגון על המת, אבל גם על עצם המוות. על עצמכם. על העובדה שהם קוברים עכשיו בקומות, ואנשים סביבכם התבדחו כל השבוע על העניין הזה ועל העובדה שמה כבר יהיה להם איכפת בשלב ההוא, אבל אין בזה שום דבר מצחיק או מנחם; הידיעה הארורה לגבי סופיותנו לא נותנת לחיינו שום משמעות מלבד זו: מוכרחים לעשות כל מה שאנחנו רוצים ויכולים. עכשיו. בקרוב.
*

ובסוף הוא היה אבי החורג. 35 שנות נוכחות בחיי לעומת חמש שנים בלבד של אבי הביולוגי. לא, הוא מעולם לא הפך לאבא במלוא מובן המילה. מעולם לא קראתי לו כך. כנראה שהחלל שנוצר כשאביכם הביולוגי נלקח מכם בעודכם ילדים לעולם לא יוכל להתמלא מחדש במלואו. אבל הוא היה שם, אבי החורג, כמו שאף גבר אחר לא היה; כדי לדאוג, לקחת, ללמד, להרכיב, להוביל בטיולים, לתמוך, לייעץ, ובעיקר: לתת לי חיים חדשים, נוספים, מלאי המולה וחיוניות, אחרי שהישנים הסתיימו. זה משהו שרק האנשים הטובים ביותר עושים: נותנים חיים חדשים למי שהישנים שלהם פקעו.
וזה קצת מוזר להיפרד מאב שני – ובדרך המשונה, מתוצרת עצמית, שבה נפרדים מהורה שאיננו ביולוגי ושנכנס לנעלי הורה ביולוגי בדרך שגם היא, תמיד, מתוצרת עצמית. כי אהבתי אותו על כל מה שהיה – אהבתי אותו כמו שאוהבים את האדם הטוב ביותר שהכרת – וכי נדמה לי שהקשר איתו נולד עם מעין תקרת זכוכית רגשית שלא הייתה לאיש משנינו דרך לפרוץ.
הוא מת בשלווה, פורש מהעולם רגע לפני שמחלתו הסופנית, שאובחנה רק תשעה חודשים קודם, הופכת בלתי נסבלת. כשחגג 80 באירוע משפחתי גדול – והוא בריא ושמח לחלוטין – כתבתי לו, בין השאר: "בגיל 80, באופן פרדוקסלי, יש לך זמן. ניצחת את כמעט כולם. בגיל שמונים אתה כבר יודע בוודאות שיש אלוהים, בעיקר מכיוון שהתפללת אליו מספיק וכבר שמונים שנה, מתברר, הוא מקשיב לך. בגיל שמונים יש לך יותר זכרונות מרדיו פיוניר לרכב של ערסים, ובכל זאת אין לך דרך לזכור מתי בדיוק אתה לוקח איזו תרופה ובאיזה סדר, אבל אתה זוכר דבר אחד: לקחת את זה בקלות ולהנות מהסימפטומים".
דברים שכותב אדם זחוח מדי, אולי צעיר מדי, לאדם מבוגר שנותרו לו – מבלי שאיש יידע – עוד פחות משנתיים לחיות. ובכל זאת נדמה לי שהוא אהב את הדברים. והוא באמת לקח אותם בקלות. והוא באמת נהנה.
תודה על הכל, איש יקר. אהבתי אותך המון.

(פורסם ב-13.11.2015)

מודעות פרסומת

2 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. reut1712 הגיב:

    טוב מקסים ונוגע ללב. רענן יקר הידיעה על קובץ הטורים הוירטואךי משמחת מאוד. כבר שנים ארוכות שאני מאוד נהנית לקרוא את דבריך. ישר כוח ותודה על נק המבט המרעננת, רעות.

    אהבתי

    1. reut1712 הגיב:

      אבוי לי ולאצבעות הקבב שלי:
      טור*
      וירטואלי*
      נק'*

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s