לפעמים אני מסתכל על איציק זוהר ונירו לוי (אוקיי, על מי אני עובד. בחיים לא הסתכלתי על איציק זוהר ונירו לוי עד שנכנסו לבית "האח הגדול", שבחיים לא הסתכלתי גם עליו, עד שאריאנה מלמד נכנסה לתוכו, ואז הסתכלתי קצת. אבל על מי אני עובד), ושואל את עצמי: מבחינה מינית, אני והם שייכים לאותו מין? כלומר, הגברי?
זאת אומרת, אני, למיטב הכרתי, גבר. לא גבר-גבר, לא משהו שהייתי שולח צילום שלו לכוכבי לכת זרים כדי להדגים לצורות חיים פוטנציאליות איך נראה "גבר אנושי", אבל בהחלט גבר מספיק כדי לקום ממקומי ולעזור לאישה נכה – נניח שקוראים לה אריאנה – במקרה שהיא צריכה להרכיב בעצמה מיטה של "איקאה" ולא מסוגלת.
אבל איציק זוהר ונירו לוי לא הגיעו, בפרק פתיחת העונה, לרמת גבריות כזאת; לא, הם בישרו מיד שאין להם מושג איך מרכיבים דבר כזה ונשארו לרבוץ על הספה. מהספה הם הביטו באדישות מפוהקת באריאנה אובדת העצות ובמושיק עפיה – שהיה גבר מספיק כדי להודות שאין לו מושג איך מרכיבים דבר כזה, אבל הוא מתכוון לנסות – בעודו עושה את מה שאני ואתם היינו עושים: מאמץ.
הייתי יכול להצמיד שמות תואר בלתי מכבדים לזוהר ולנירו, אבל אין לי עניין להעליב את אוכלוסיות ההומואים, הקוקסינלים או הנמושות בישראל – שלוש קבוצות שאני מכבד ומוקיר לחלוטין – ובכל זאת: מה קרה לנו כגברים? לא לכולנו, לא; אבל יותר ויותר עדויות – בעיקר מזירת הפנויות-פנויות, אגב – מצביעות על בעיה הולכת ומחריפה בקרב המין הגברי בישראל, והבעיה היא כזאת:
שיש בעיה.
קשה לשים עליה את האצבע במדויק, אבל תשאלו את הרווקה הסמוכה למקום מרבצכם ותשמעו ממנה סיפורי אימה מהדייט האחרון ומה-20 שלפניו, שרק ימחישו את מה שאיכשהו כבר ידעתם: שהגבר הישראלי הסביר כבר לא שם. לא באמת. לא בשבילך, לא כשצריכים אותו, לא היום. הוא הוחלף על ידי משהו אחר; יצור עצל, רפה רגש, רפה חשק ואיטי מחשבה, הסובל משלל הפרעות אישיות בלתי ממופות. מישהו שדורש שיעשו בשבילו. שיחשבו למענו. שיישאו אותו. מישהו שנראה, באופן חשוד, כמו רון, כוכב "רון." כמו יהודה לוי, כוכב "איש חשוב מאוד." כמו אייל גולן, כוכב פותמוביל; כמו גבר שהלך לאיבוד ומאז הוא חי שם את חייו. דרישות התפקיד: אדישות, קהות, רפיון. שפת המאמי – יתרון.
אין לי מושג מתי זה התחיל, אבל אוכלוסיית הגברים הנרפים הולכת ומתרבה סביבנו. אלה הגברים שכבר לא מצילים אף אחת, לא מתלבשים בשביל שום דבר, לא מוכנים לקחת משהו שלא מוגש להם חתוך לפרוסות ומוכן לאכילה – ובקיצור, לא מוכנים להתאמץ בשיט. אלה האיציק-זוהרים – מי שיכינו את החביתה הראשונה בחייהם בגיל 45 מול מצלמות טלוויזיה – והנירו-לוים, מי שלא מסוגלים לצאת מהדמות החפרית שנתפרה עבורם גם כשהם מתחתנים במציאות.
אלה הגברים הנוכחים-נעדרים. האורות דולקים, אבל אין אף גבר בבית. אלה הגברים שיושבים איתכן בדייט או במסעדה, על סף המיטה או בבית האח, ועוטים את הפרצוף היחיד שהם מחזיקים כיום במלאי: פרצוף האני-עושה-לך-טובה-מאמי.
ייתכן שהם קוראים לעצמם "מטרוסקסואל". ייתכן שחשוב להם לטפח את עצמם. ייתכן שיש להם דירת יוקרה במגדלי יו-ווארדי בדרך נמיר. שיש להם את הכסף והמכונית המאותתים כי יש להם איתות. ואחרי כל זה; אפס בגבריות, עשר בגישת שייח' סעודי שלא רק שהכל מגיע לו, אלא שהכל גם צריך להגיד לו תודה אחרי שהגיע לו.
בראיונות לעיתונות – במקרה שיהיו – הגברים האלה יאמרו שהם אוהבים גם אנטרקוט, גם פילה וגם שוקולד ומשתדלים לא לבגוד באשתם. כמה מתחשב מצידם. כמה עלוב.
אבל אוכלוסיית הגברים הנרפים לא מורכבת רק מהערס-מטרוסקסואל-לייט. ישנם, כמובן, גם אחיי הפנויים – הייתי משלם כסף כדי לא להתחלף איתכם – שהפכו קהים מרוב אפשרויות. כי כאשר אתם גבר ישראלי פנוי, סטרייט, שפוי ועובד, אתם כרגע ממצא סטטיסטי כה נדיר, עד שאתם הרבה יותר מילד בחנות ממתקים; אתם הממתק עצמו. ואינספור אפשרויות הבחירה יגרמו לרף הציפיות שלכם מאישה להתייצב בדיוק במקום שאף אחת לא תוכל לעבור מעליו לאורך זמן.
ולא רק אחיי הפנויים הפכו לגברים נרפים; גם אחיי התפוסים, הנשואים, האבות. אלה קהים מרוב החלטות שמתקבלות עבורם ומחויבויות שלא זכור להם שבחרו בהן, והם נכנסים עד מהרה למצב שבו יתקשו להכריע מה להזמין במסעדה ללא פקודה ישירה מהאישה. "אני עובד אצל אשתי", הם יגידו לך באחוות מדוכאים, מבלי להבין שאשתם לא זקוקה לעובד; היא זקוקה לגבר. שאיתו התחתנה, במידת האפשר.
אנחנו כגברים לא לגמרי אשמים, כמובן. מין נשי שלם תבע מאיתנו לאורך שנים שוויון זכויות, חובות וגישה לחיים, ורובנו עדיין לא הבנו שהן לא מתכוונות שנשתנה, אלא שנניח להן להשתנות. זכותן לעשות מה שהן רוצות – כולל אותך – כמו גבר. אבל אתה, מבחינתן, עדיין אמור להישאר גבר, כלומר להציע לשלם במסעדה, לנסות לפחות להרכיב את ה"איקאה", לנסות לפחות עוד שבע דקות טובות להביא אותה למקום שבו היא רוצה להיות.
אלא שהגבר הנרפה לא מבין מה רוצים ממנו; הוא, לדעתו, עושה הכל כדי לא לצאת שוביניסט, כדי לתת להן את השוויון המוחלט, כדי להתחבר לצד הנשי שבו. בפועל, הוא מוותר לעצמו על הכל. מרשה לעצמו להיות אנוכי לחלוטין, לנקוט גישת "ירצו יאכלו" משולבת בעמדת "אני כאן בגלל אשתי". התוצאה? אינספור גברים שהם תינוקות מגודלים, מנוהלים על ידי נשים שמעולם לא ביקשו לנהל גברים, ומעוררים חשק כמו כל רכיכה שנפלטה לחוף.
אבל רענן, אני שומע אתכם שואלים, מה בעצם עושה מישהו לגבר אמיתי? ואם איציק זוהר הוא לא כזה, מה יגידו עצובי העיר?
אז בואו נחזור ליסודות. בואו נפרט שוב את האמיתות הבסיסיות, הישנות, האקטואליות תמיד, שנדמה לי שאפשר עדיין להסכים עליהן בקלות ואיך שאני מסיים כאן, אני הולך להחתים עליהן את קלינט. ובכן, ממש בקצרה:
גבר אמיתי נשאר.
גבר אמיתי נוכח. הוא כאן, הוא עכשיו, הוא איתך. במלואו.
לגבר אמיתי אכפת, וכשצריך הוא נרתם לעזרה.
גבר אמיתי מכיר בבעיה גם אם אין לו פתרון במיידי. והוא עובד על אחד, אגב. גבר אמיתי מרגיש, ומדבר על זה כשזה זמן טוב לדבר על זה.
גבר אמיתי מקשיב.
גבר אמיתי מבצע בחירות ועומד מאחוריהן.
גבר אמיתי מחזיק מעמד כשיש בשביל מה.
גבר אמיתי מציע את המיטה (או לפחות מתקין אותה) – גם אם לא הוא ישכב בה.
גבר אמיתי לא צריך חצי בקבוק אלכוהול כדי לעשות כל אחד מהסעיפים הקודמים.
גבר אמיתי עובר עכשיו לעמוד של נחום ברנע.

(פורסם ב-22.5.2015)