אתם מרוויחים מעט מדי.
אני לא מכיר אתכם באופן אישי, ובכל זאת אני רוצה להבטיח לכם: אתם מרוויחים מעט מדי.
כלומר, אם קוראים לכם רקפת רוסק-עמינח ואת קוראת את זה עכשיו ומנהנהת נמרצות בהסכמה תוך שאת אומרת לעצמך "בו'נה, השקד הזה, איך הוא תמיד שם את האצבע בדיוק על הבעיה. אני באמת מרוויחה מעט מדי" – ובכן, אני מפציר בך להעביר עמוד ולשכוח מהטור הזה; את מרוויחה מספיק.
אבל אם אתם לא רקפת ובכל זאת אומרים לעצמכם את מה שאמרתי כרגע לרקפת, כלומר "אנחנו מרוויחים מספיק" לא נותר לי אלא לרחם עליכם; אתם לא מרוויחים מספיק.
מספיק, בישראל, זה אף פעם לא מספיק. וגם אני חונכתי להגיד לעצמי שמה שחשוב זה שאני ארוויח "מספיק", שיהיה לי "מספיק" כדי לחיות את חיי המספיקים בקושי. שטויות.
אתם מרוויחים מעט מדי.
איך אני יודע? כי יש לי כמה חברים שמחפשים עבודה ממש בימים אלה. לחלקם יש עבודה לא מספיק טובה, וחלקם בין עבודות – שזו דרך מכובסת להגיד "מובטלים", שזו לכשעצמה דרך מכובסת להגיד "מתעוררים בבוקר, שולחים קורות חיים לכמה משרות שלא יטרחו לזכות אותם אפילו בשיהוק תגובה, ומבלים את המשך היום בלדפוק את הראש בשולחן".
החברים שלי מחפשים עבודה בכל דרך אפשרית, מה שאומר שהם נפגשים עם כמה שיותר מכרים, קשרים, משרדי השמה ומעסיקים פוטנציאליים. הם הולכים לראיונות עבודה. הם מושכים כל קצה חוט. ובסוף זה משתלם להם, כי על שולחנם נוחתת הצעה שאי אפשר לסרב לה. או לקבל אותה.
8,000 שקל לחודש.
משרה מלאה. כולל שעות נוספות. אפשר לדבר על השתתפות בהוצאות רכב, אבל זה יירד מהמשכורת. ואין בונוסים, אבל בחגים יש 150 שקל תלושים.
אז החברים שלי מסרבים להצעה. כי הם רוצים להרוויח מספיק, וכי 8,000 שקל זה לא מספיק. לכלום. גם 10,000 שקל זה לא מספיק. לא אם יש לכם 2.3 ילדים ממוצעים, כ-2,000 שקל לחודש הוצאה על מסגרת חינוכית כלשהי, כ-4,000 שקל על דיור לא מוגן כלשהו,  כ-1,000 על ארנונות, מים וחשמל, כ-1,000 לאחזקת רכב כלשהו, עוד אלפיה להוצאה לא צפויה כלשהי (ההוצאה הזו כל כך לא צפויה, עד שכל חודש יש אחת), ואז אתם גם מתעקשים לאכול ולהתלבש, לפחות קצת.
כמובן שכל הסכומים האלה לא ריאליים, כי אם אתם מתגוררים בגוש דן, הסכומים בערך כפולים. אולי גם אתם כפולים; ייתכן שאתם זוג וכל אחד מכם מרוויח 8,000 או 10,000 שקל וההורים עוזרים קצת, ואז אתם מצליחים להצטרף, במאמץ, לספורט הישראלי הלאומי: ציפה.
אתם צפים.
אין לכם חסכונות משמעותיים. אין לכם סיכוי לדירה משלכם (גם דירה עם שלושים שנות משכנתא היא לא שלכם. היא של הבנק). אין לכם כסף למכונית חדשה. אין לכם איך להרשות לעצמכם הוצאה פתאומית לא צפויה.
אבל אתם צפים. מיום ליום. מחודש לחודש. פרוסים לתשלומים. נוסעים על ליסינג מימוני. מבטלים כל מנוי אפשרי. מסתכלים על חשבון הבנק שלכם מהצד של האין-מנוע, וממשיכים לתת גז.
אתם מוכשרים, עובדים קשה, מוכנים להשקיע, זמינים בכל שעה. אתם סובלים את השטויות של הבוס, את הפוליטיקות של המשרד, את חוסר הביטחון המוחלט שבידיעה שבכל רגע יכולים להודיע לכם על קיצוצים כואבים – לכם, לפחות, הם יכאבו. אתם חוזרים הביתה מאוחר מדי, מרגישים אשמה תמידית על האופן שבו הילדים שלכם לא מקבלים מכם מספיק זמן ותשומת לב. אתם מנהלים את מה שחינכו אתכם לקרוא לו "קריירה", ויודעים שזה קשקוש; זאת עבודה, והיא לא משלמת מספיק.
למה? כי יותר מדי מעסיקים בישראל, כולל גופים גדולים ומבוססים, יודעים שבפחות מ-10,000 שקל הם יכולים לקנות אתכם. שמדובר, כיום, בהצעת עבודה שמספיק אנשים יילכו עליה. אולי לא האנשים המעולים ביותר – אבל 10,000 שקל לחודש יקנו להם את הבינוני ביותר שכסף יכול לקנות, וזה מספיק להם לגמרי.
זו אפילו לא קמצנות מצד המעסיקים; זו הבנה עסקית נכונה של מחירו הזול של כוח האדם בשוק. כולם משלמים כמה שפחות – עובדה, השכר החציוני במשק הישראלי עומד על פחות מ-7,000 שקל – אז למה שמעסיק ישלם גרוש אחד יותר מפחות?
נכון, המשכורת הממוצעת בישראל עומדת כיום על כ-9,666 שקל בחודש, אבל קחו בחשבון שהממוצעת הזאת כוללת את כל המשכורות הלחלוטין לא ממוצעות – משכורות העתק – שמקבלת קבוצה קטנטנה של שכירים בכירים. והסכומים האלה גוררים את הממוצע כולו כלפי מעלה.
אבל מה אתם צריכים את כל החישובים האלה; פשוט תשאלו את תלוש השכר שלכם. או את ספר החשבוניות שלכם. הם מספרים סיפור עם סוף רע בסוף כל חודש. הם מספרים לכם שאתם מרוויחים מעט מדי – לא רק יחסית למאמץ שאתם משקיעים, אלא יחסית לדבר המשמעותי באמת:
יוקר המחיה חסר הפרופורציות בישראל. המקום שבו טויוטה קורולה שמחירה האמריקאי 17,300 דולר (65,000 שקל) תעלה לכם 130,000 שקל; המקום שבו לילה בחדר בסיסי בצימר בחגים יעלה לכם כמחירו של לילה במלון ניו יורקי איכותי; המקום שבו דירת 4 חדרים בקריית אונו תעלה כמו בית פרטי בפלורידה, מחיר סל מצרכים בסיסי עשוי להיות כפול ממחירו בגרמניה ובארה"ב, והמדינה נותנת לילדים שלכם 81 ימי חופשה בשנה בזמן שאתם מקבלים 19 ומשאירה לכם להיות המעסיקים הבלעדיים שלהם, יעלה כמה שיעלה. בעיה שלכם.
כך שאתם מרוויחים מעט מדי. גם אם אתם בהייטק, בתעשייה, בתיירות, בתקשורת, בקמעונות או בעסקים הקטנים – סביר שאתם חיים על הקצה, כלומר על משכורת שלעולם תספיק לכם כמו שמיכת יחיד לזוג. או על מתח רווחים שישאיר אתכם במתח, אחרי שהעברתם את כל המקדמות על חשבון כסף שעדיין אפילו לא שלח גלויה.
והקיץ ימלאו חמש שנים למחאה החברתית של קיץ 2011, הרגע ההוא בזמן שבו כולנו התעוררנו בו-זמנית כדי לשאול איפה החיים-עצמם שלנו. ואיפה (סליחה, יאיר, אבל נראה לי שאתה כבר לא זקוק לזה) הכסף. אלא שזמן קצר אחרי שהתעוררנו, הורדמנו מחדש באמצעות הכלורפורם הפוליטי הרגיל; היי, תראו, מירי רגב! היי, תראו, אופיר אקוניס בחלל! היי, תראו, זילות שואה! ובעיקר: תראו, אין על מה לדבר (יצחק תשובה, דבר איתנו בפרטי. במקרה שלך יש על מה).
אז עברנו הלאה. הצעות עבודה ב-8,000 שקל חזרו להיות ראויות ומעלה. שלושה חדרים בשני מיליון חזרו להיות סטנדרט. 18 ימי חופשה לילדים בפסח חזרו להיות חזרה גנרלית לקראת תקופת היובש הגדולה של יולי-אוגוסט, תעלה כמה שתעלה.
הכסף הקטן שלנו, שמדגדג בבטן את יוקר המחיה הגדול, חזר להיות משהו שלא מדברים עליו. הרדיפות הבירוקרטיות בעקבות חובות זעירים – קשוחות ותכופות ככל שאתם קטנים ועניים – חזרו להיות המרכיב העיקרי בתכולת תיבת הדואר שלכם.
אתם לא מרוויחים מספיק כדי להצדיק את כל הניירת הזאת. אבל מחאת 2011 היא עכשיו משהו שתיכף ניזכר בו בנוסטלגיה בסיוע סדרת כתבות, או ראיון חגיגי עם סתיו שפיר, או אפילו דואט משותף עם דפני ליף. התשובה לשאלה הרלוונטית היחידה – איפה הכסף שלכם, הכסף האמיתי שמגיע לכם – תמשיך להתרחק כמו אופק מתעתע. אבל חכו רק עוד קצת; תיכף ייכנסו לכם 8,000 שקל.

(פורסם ב-13.5.2016)