על ארבע

ב

על ארבע

מעולם לא הכרתי את הצליל הזה כמו שאני מכיר אותו עכשיו. מעולם לא שמעתי אותו, למרות שהוא הושמע כל יום. זה הצליל הכי חזק בישראל, והכי בלתי נשמע בה. זו הצפירה הכי עוצמתית, הכי לאומית, הכי נפוצה וזו שנוגעת להכי הרבה ישראלים – וישראלים, ברובם, לא מבחינים בה.
הצפירה שם כל יום בארבע אחר הצהריים בדיוק. היא עולה והיא יורדת, והיא מהדהדת ומחרישה ורובנו לא שומעים אותה, והיא מייצגת את ארבע אחר הצהריים שאיננה תוכנית גל"צית נוסטלגית, אלא את השעה החירומית שבה הכל נגמר והכל מתחיל, קו פרשת המים האמיתי של כל יום ישראלי.
ארבע אחר הצהריים זה קורה – וזה קורה בתוך שניות: עטים נופלים, משרדים ננטשים, ישיבות מסתיימות בחופזה, מעליות מגיעות לאט מדי, צעדים מהירים נלקחים לכיוון חניונים, כלי רכב מותנעים – אסור לאבד זמן. האזעקה נשמעה. הספירה לאחור כאן. הדד-ליין קרוב. חייבים להספיק איכשהו, כי בארבע וחצי זה יקרה.
המטפלת תלך הביתה.
הגן יסתיים. המשפחתון ייסגר. הסידור שאיכשהו הצלחתם לתפור עם הסבתא, הגיסה וסטודנטית שתלשתם את הטלפון שלה מלוח המודעות במרכז המסחרי, יגיע לשעה שבה הכל יפקע וייגמר ויוחזר לידיכם. הילד שלכם יושלך מרשת הביטחון היקרה שעליה הנחתם אותו בשעת בוקר מוקדמת, וייפול וייפול, ואתם מוכרחים להיות שם למטה כדי לתפוס אותו בזמן. והזמן הוא ארבע וחצי. אתם חייבים להיות שם בשבילו, לא משנה מה.
כי כשילד נופל ממשפחתון באמצע היום, מישהו מוכרח להרים אותו. ובארבע וחצי אחר הצהריים, על השעון, מישהו יצטרך לשלוח זרועות למעלה. המישהו הזה חייב להיות אתם, או בני זוגכם, ואתם תצטרכו לפתח מיומנויות קרקסיות כדי לבצע את קפיצת הטרפז היומית הזו מתוך המטריקס של חייכם, מתוך עיצומם הגועש, הבוגר, העמוס, החוצה – לצד האחר. לאזרחות הפעוטונית. למעשה בחמישה בלונים.
ופתאום, בלי אזהרה, ארבע אחר הצהריים היא השעה הקריטית של חייכם, השעה שמעולם לא הבחנתם בקיומה קודם. אתם ניצבים בשעה הזו, ארבע – שעה שפעם סימנה, במקרה הטוב, את ההתאוששות הקלה מארוחת הצהריים לקראת עוד שלוש, ארבע, חמש שעות עבודה צפופות – ועכשיו, טק. שעת החידלון. שעת הסיום. שעת המנוסה המבוהלת, חסרת החשבון, כשאתם מותירים מאחור, בענן אבק, את כל מה שעד לאותו רגע היה הדבר החשוב ביותר בחייכם – הפגישה, הפרזנטציה, האישור, ההתקדמות, הבוס, ההבטחות – לטובת הדבר החשוב ביותר בחייכם.
ארבע אחר הצהריים; השעה שישראל אינה מכירה בה, רק ישראלים. השעה שבה מתחלפת המשמרת הגדולה ביותר כאן, מדי יום, וכולנו מסיטים מבט ועושים את עצמנו כאילו לא שמנו לב, כאילו זה לא נוגע לנו, כאילו כל צבא ארבע אחר הצהריים הזה – האנשים והנשים שעוזבים הכל כדי לרוץ לקחת את הילד – הוא צבא זר, בלתי מובן, שאין לנו שום קשר אליו ושייתכן שצריך לשקול מחדש את המשך העסקתו.
האנשים שעוזבים הכל בארבע לא נראים טוב כשאתם עובדים איתם. הילדים שלהם לא מעניינים אתכם. אתם מעניינים אתכם. למה הם עוזבים בארבע ואתם נשארים? בכלל, מה הבעיה שלהם – הם לא יכולים למצוא איזה סידור לילד? ארבע זה אמצע היום, לכל הרוחות; אם הם לא מסוגלים להסתדר איכשהו, אולי צריך להחליף אותם באנשים שמסוגלים. אולי צריך להיפרד מהם במכתב מנומס. אולי צריך להחליף אותן בגברים שיהיו אדישים לארבע. כי ארבע היא שעת הגיוס הלאומית היומית, אבל כולנו מעדיפים להשתמט.

***

כמו הרבה ישראלים לפניהם, גם חבר שלי ואשתו נכנעו לארבע. אשתו פשוט הפסיקה לעבוד כדי להיות שם כל היום בשביל שני הילדים הקטנים, וכדי שהוא יוכל להתעלם מארבע ולהמשיך לעבוד. אחרי שנתיים בבית, היא מחפשת עכשיו עבודה. משהו חלקי. משהו הגיוני. משהו שיאפשר להכנסה החודשית המשותפת שלהם להיות יותר מהוצאה. אין לה סיכוי. אין עבודה שמוכנה להכיר בארבע אחר הצהריים.
היא עוברת במיומנות על לוחות הדרושים האינטרנטיים והמודפסים, אבל כל העבודות כוללות עכשיו את משפט המחץ "נכונות לעבודה בשעות לא שגרתיות" – כאילו עוזרת שיווק מתחילה בחברת סלולר תצטרך לצאת בשתיים בלילה למבצעי חילוץ מטיילים מנקיקים. לכל הרוחות, כל עבודה משרדית זוטרה מוצגת עכשיו, מבחינת השעות, כמשהו שאתה אמור להיות מוכן להיהרג עליו בכל זמן מהזמנים. כל עבודה ישראלית, כל מעסיק, רוצים את כולך לעצמם, כל הזמן, עם התחייבות מראש להתמסרות טוטאלית. נסו רק להזכיר בראיון עבודה את העניין הקטן הזה עם ארבע אחר הצהריים, ותראו את גבו של הג'וב הולך ומתרחק מכם, יחד עם הפחד בעיניו של המראיין, כאילו נתקל בגורם עוין וזר; עוד מישהו מצבא ארבע אחר הצהריים, אלוהים, הצילו, אני קורא למאבטחים.
שוק העבודה הישראלי תופס את עצמו במושגים יפניים. אנחנו עובדים עכשיו – ואמורים לעבוד – כל הזמן. תמיד. בכל שעה. אנחנו אמורים להיות זמינים בלילה, בסופי שבוע, להתחבר מהבית, להתחבר מהחופשה, לענות לנייד, לבוא מוקדם, להישאר עד אחרי הסוף. הגבולות, אם היו כאלה, בוטלו. יש עבודה, והיא קדושה וזולה ואם לא תתאבד עליה – ומעסיקים אומרים לך כיום שמישהו "מתאבד על העבודה" בעיניים בורקות מהתרגשות – נמצא מישהו אחר שייקח את הכמה אלפי שקלים שלנו ויתאבד עליה בשבילם.
יש רק דבר אחד שישראל מקדשת באופן יפני וטוטאלי יותר מעבודה: ילדים. תביאו אותם, כן? חסר לכם שלא תביאו. ישתו לכם את המוח בקשית כמו לקופי מאכל בסרט אינדיאנה ג'ונסי. אתם חייבים ילדים, אחרת הישראליות שלכם מעוכבת, אחרת אתם לא משלנו, אלא אחרים. אף אחד לא רוצה להיות אחר בישראל היפנית.
ישראלים מוכרחים להביא ילדים. המיינסטרים הישראלי לא מוכן לסבול את האלטרנטיבה. אבל ברגע שהביאו, ישראל תובעת מהם לשכוח מהילדים. לחזור לעבודה. ארבע אחר הצהריים? להוציא את הילד? על מה אתם מדברים? תמצאו סידור – לא אכפת לנו איזה ואיך, אבל שהעבודה לא תרגיש. מטפלת? מצוין. על חשבונכם, לא על חשבוננו. אנחנו צריכים אתכם בעבודה. אתם חייבים לעבוד עכשיו, לעבוד כל הזמן, לעבוד גם בשעות לא שגרתיות, כדי שיהיה לכם מספיק, בקושי, לשלם למטפלת. טוב, רציתם ילדים, לא? מה אתם מסתכלים עלינו?
כי ישראלים עובדים יותר מדי ומרוויחים מעט מדי. ישראלים מביאים ילדים, ואז מחפשים למי להעביר אותם. זו לא אשמתנו, רוב הזמן. זו אשמתו של שוק עבודה דרקוני התופס את עצמו כשוק עבדים, ואשמתה של חברה המקדשת ילודה, אבל לא את היולדת או את טובת הילדים.
ואז, אחרי הלידה, אחרי חופשת הלידה, כשארבע אחר הצהריים מגיעה פתאום גם אליך, אתה נזכר בכל הנשים במקום העבודה שלך ששירותיהן לא נדרשו יותר ברגע שירדו על ארבע אחר הצהריים. ברגע שארבע הורידה אותן על ארבע.
הן עוד ניסו להישאר במרוץ אחרי שחזרו מחופשת הלידה, אבל גילו שאין דרך להתחיל כשמדי יום בארבע הכל נגמר. הן מצאו את עצמן בחוץ. ועכשיו תורך. ארבע היא עכשיו השעה שלך. לא הגיונית, לא סבירה, שרירותית כמעט, אבל זו השעה שבה אתה צריך לגמור את היום, עדיף בלי שמישהו יבחין. בארבע וחצי המטפלת עוזבת. אתה ממהר החוצה, הביתה, ושכולם יחפשו אותך. אתה בנייד. יותר מזה: אתה הנייד. שום דבר כבר לא יהיה יציב וסטטי יותר. הכל מתנודד סביבך; העולם הישן והבטוח שלך בוטל, ואתה מתחיל להבין את מקומך החדש בצבא ארבע אחר הצהריים. הייתה לך קריירה נחמדה דווקא. נפנף לה לשלום ביד אחת. ביד השנייה, הפנויה, צריך להחליף לילד.

(פורסם ב-20.11.2009)

מודעות פרסומת

תגובה אחת הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s