ולתפארת גבעת חלפון

ב

ולתפארת גבעת חלפון

הרגשתם? נדמה לי שהרגשתם. זה היה מורגש. לא יודע למה, אבל השנה זה היה מורגש יותר מבעבר. המועקה הזאת. מועקת יום הזיכרון שנגררה, כמו דם המסרב להיקרש, לתוך יום העצמאות.
זה היה יום עצמאות מעיק במיוחד. גם ברגיל יש ביום הזה משהו מעיק; בעיקר האילוץ שבשמחה הכפויה, ההולכת ומתרוקנת מתוכן משנה לשנה, בשעה שכולנו נדרשים לעשות את עצמנו כאילו לא שמנו לב; כאילו שמחת יום העצמאות עדיין במקומה מונחת, אותנטית וזהה לשנים קודמות, גבעת חלפון ותפארת מדינת ישראל ואולפן השידורים המיוחד וכל זה – למרות שברור לנו, משנה לשנה, שאנחנו לא באמת מאמינים לעצמנו. שהחגיגות האלה הן כבר יותר וריאציה צינית, אירונית, על החגיגות ההן של ילדותנו, ושגבעת חלפון בהחלט עונה – עונה שהסתיימה – ושהתפארת של מדינת ישראל היא בעיקר על יכולת ההתמדה.
ההיפר-ונטילציה שחייב יום הולדת עגול – כאילו 60 הוא מספר משמעותי באיזו דרך לא ידועה לאדם – הפך את יום העצמאות האחרון למאולץ וכפוי במיוחד. היה איזה חוסר חשק כללי לחגוג, חוסר חשק של בני 60 לאחר זלילה מופרזת, אבל לקחנו את הוויאגרה שלנו בזמן וחגגנו כמו שלימדו אותנו כשאין חשק: בכוח.
החגיגות היו ריקות מתמיד. יכולתם ממש להרגיש את תחושת הבשביל-מה עולה מהכבישים העמוסים למחצה. לא הייתה עליצות חג באוויר – מסוג העליצות שמורגשת כאן לפעמים באיזה פסח כל-ישראלי שגם בו מתפוקקים החניונים; היה קצת שקט מדי. קצת נטול שמחה אמיתית. אולי זה היה השקט שלפני סערת מוצאי החג בחסות ראש הממשלה. אולי זה היה השקט שלאחר סערת התרסקות מפגן צה"ל על החוגגים. לא היינו מוכרחים את זה, אבל למי שנזקקים למטאפורות מפורשות ופשטניות, גם זה הגיע: בבקשה, ניסינו להרים פה שמחה ענקית, והיא קצת נפלה לנו על הראש.

***

מאזן האימה השנתי שבין יום הזיכרון ליום העצמאות היה תמיד רקוב משהו, אבל נשמר איכשהו – סוג של סטטוס-קוו מאולץ בין קודש המתים לחול המנגל, במותם ציוו לנו את הפיתה, על אפרם נוצק מגש הכסף-המזומן-במעטפה עליו הוגשה לנו המדינה, או מה. עד השנה. השנה, בטח הרגשתם, משהו זז. האיזון הופר. יום הזיכרון קיבל אימפקט מועצם. שנת ה60- היטיבה דווקא עם יום הזיכרון והדגישה, יותר מתמיד, את הכאב הבלתי מתקהה שבשכול הישראלי, שעוד לפני שהפך כאן לתרבות שכול שלמה ומשגשגת הוא טרגדיה לחלוטין אישית של אנשים שזה לא הגיע להם, מכיוון שזה לא מגיע לאיש.
השנים האחרונות הציבו על מפתננו את השאלות שאין עוד דרך לסלק; מי מבין 22,437 חללי מערכות ישראל מתו למען החיים ומי למען המשכה של קריירה פוליטית של אנשים שבמוקדם או במאוחר יתבררו ממילא כבלתי ראויים? זעמו הבלתי מפורש של דויד גרוסמן כמו מכתיב, ללא מילים, את הלך הרוח הזה; ישנם בנים שמתו על מזבח האגו הרצוץ והמבולבל של ראשי ממשלה ושרי ביטחון חסרי תוחלת ותכלה. האם אלו הבנים שלכם? ואם כן, מה בדעתכם לעשות? לשתוק?
וכך, בעוד יום הזיכרון הופך משנה לשנה ליומו האמיתי של חשבון הנפש הישראלי, ליומו של הכאב והזעם, ליומה של הישראליות הבסיסית, היפה, הראשונית – ישראליותן המוחלטת והחפה של משפחות הנופלים לאורך הדורות – הולך ומתרוקן יום העצמאות הסמוך לו מאיזשהו תוכן או חג ממשי, קצת כמו המדינה שאותה הוא מבקש לשמח.

***

יום הזיכרון הוא כיום ישראל האמיתית; זו ישראל רצוצה, חבולה, שכולה, המבקשת רק שיניחו לה, יניחו לנשק, וייתנו לה לנוח, להיזכר ביקיריה שאינם ולשמר הווה סביר ורגוע במידת האפשר. יום העצמאות, מאידך, הוא בשר חרוך ומפגנים צבאיים מיושנים וניסיון מאולץ לומר שדבר לא השתנה, שהכל כאן נמרץ, צעיר ומתוח ואנרגטי בדיוק כפי שהיה לפני 30 ו40- שנה, ושדבר מתמימות הנעורים הישראלית והכוונות המצוינות לא אבד לנו בדרך. זו אשליה מוחלטת, כמובן, והיא דקה ושקופה כיום יותר מאי-פעם. זו הסיבה שיום העצמאות לא עובד יותר וזקוק, אולי, לפירמוט מחדש, לחשיבה מחודשת, ובעיקר לניתוח הפרדה, סוף סוף, מיום הזיכרון.
הזיכרון ראוי לזמן שלו, ונדמה לי שאיש לא יתקן אותי אם אטען שהיממה המקוצרת שמקבל היום הזה מדי שנה אינה מסוגלת להכיל את עוצמתם המצטברת לא רק של רגשות הישראלים השכולים, אלא גם של יתר הישראלים. זהו אבל ההולך וצובר, עם השנים, איכויות טראגיות לצד חשיבה אמיתית על מי אנחנו ומה אנחנו עושים במקום הזה, ובעיקר יגון שאין דרך להכניסו לחיינו ל24- שעות ואז לסלקו במקלות על מנת לנפנף בהם שעתיים אחר כך מעל איזה שיפוד עגום.
מעולם לא היה שום דבר טבעי במעבר הזה מיום הזיכרון ליום העצמאות, אבל היו מי שראו את ההצדקה הרעיונית שבו – כך לפחות זה נמכר לנו לאורך השנים דרך מערכת החינוך. כמבוגרים – בעיקר כמבוגרים בני – 60 אנחנו לא מוכרחים להמשיך לקנות את זה. אין דרך ממשית להמשיך מיום הזיכרון היישר ליום השכחה, אז תנו ליום הזיכרון את אשר ליום הזיכרון. בעיקר זמן. תנו לשים ת'ראש היגע על דיונה שאינה עולה בלהבותיהם של אלפי מנגלים ומקושטת בעשרות שקיות אשפה. תנו ליום הזיכרון לצאת לתוך הערב שאחריו בשקט הראוי, המכובד, ההוגן, במקום במטחי זיקוקים ותרסיסי קצף.
תנו את הכבוד לקורבנות צה"ל, לא לצה"ל. צה"ל ירעיש לכם את השכונה במטוסיו וייפול לכם על הראש וסופו שייקח את ילדיכם למערכה הבאה, שתהיה הכרחית או לא – לא נדע עד שיהיה מאוחר מדי. יום הזיכרון מספר את הסיפור הישראלי האמיתי, והוא הראוי לכבוד. ויום העצמאות? ובכן, אפשר בהחלט למקם את היום הזה באיזשהו זמן נוח ונטול חופשים – נניח בזמן המת ההוא שבין סוף סוכות לתחילת חנוכה – ולאפשר לישראלים שטרם נקעו מקשירת דגלים, גגונים, ילדים ופחמים לחגוג את חגם. תנו להם את חידון התנ"ך. תנו להם את המוספים המיוחדים לחג ובהם פרויקט 60 שנות קלישאות ישראליות. תנו להם את שיירי האשליה, ובואו נישאר עם המציאות. ובמציאות, אנחנו בני 60 שקברו ילדים, ולא תמיד יש לנו חשק לחגוג את זה יממה למחרת.

(פורסם ב-16.5.2008)

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s