אל תתגייס. ולהיפך

ב

אל תתגייס

לבן-דודי הנהדר בן ה-17 שלא רוצה להתגייס.

אל תתגייס. אל תעשה את זה לעצמך. אל תיכנס למנהרה החשוכה הזו, כי לעולם לא תכיר את בן ה-21 שהיית בדרכך להיות. את בן ה-21 שיכולת להיות. את בן ה-21 שהיית הופך להיות באופן טבעי, אלמלא נדחף השירות הצבאי לחייך באופן מלאכותי ומאולץ כל כך – חוק מדינה שכזה – לשלוש שנים, ושינה לחלוטין את קצב וכיוון הצמיחה שלך.

כי הצבא ייקח אותך כמו שאתה – עם הכישרון והברק והאמנות והיצרים והרצון לכבוש את העולם – ויחזיר אותך משהו אחר. משהו צנוע יותר. מסוגר יותר. קטן יותר. מתובנת יותר. קוביה נוספת על פס הייצור בדרכה לחיי עבודה, ילודה ומנגל שנתי במפעל הישראלי. אז אל תיתן להם לקחת אותך מעצמך.

אל תלך לצבא. כי אתה תהיה אז בן 18 – הנקודה המדויקת בחיים שבה העולם מתפוצץ מרוב אפשרויות, והאפשרויות מתפוצצות אצלך בגוף. הכל ניתן, הכל אפשרי, הכל בר-השגה, הכל פתוח. וזה בדיוק לא הזמן ללכת למקום שבו הכל סגור: לצבא. מבין כל אלפי האפשרויות בעולם, צבא הוא בוודאי באחד המקומות האחרונים. אתה יודע את זה. אתה מבין שהספר הראשון שלך, שהלימודים בחו"ל, שהקמת הסטארט-אפ, שהמפץ הגדול של חייך מוכרח לקרות עכשיו, כאן, בנקודת ההבשלה הזו, בגיל 18, כשאתה בשיאך. כשהכל בחייך בשיא טריותו, אי אפשר פשוט לחכות, כי דברים יתחילו להרקיב. אי אפשר להקפיא הכל בכוח. ואם תקפיא הכל בכוח, לשלוש שנים, יותר מדי דברים פשוט ימותו, יקפאו לנצח, או סתם יילכו לאיבוד. החיים, אתה יודע, לא יכולים לחכות, ואסור לך לתת להם לחכות.

אל תלך לצבא כי לצבא לא באמת איכפת ממך – מהכישורים שלך, הכשרונות, השאיפות, החלומות, האישיות. כל זה לא מעניין את הצבא. הדבר היחיד שעל-פיו הצבא ממיין וממקם אותך הוא הפרופיל הגופני שלך. בשביל הצבא, אתה קודם כל גוף. זוכר שחברה שלך ביקשה שלא תראה בה רק גוף? אז זה אותו דבר, רק שעכשיו אתה בצד שלה.

אל תלך לצבא כי הצבא הוא כבר לא מס שאתה מוכרח לשלם בכניסה לחברה הישראלית – מין תשלום דמי מעבר בסך שלוש שנים שאתה נדרש לעצור בצד בגיל 18, לרדת מהדרך המהירה של חייך ולשלם. כבר לא. יכניסו אותך ויקבלו אותך גם בלי אגרת המעבר הזו, למרות שיאיימו שלא. יצעקו קצת בהתחלה, יגידו לך דברים לא יפים, אחר כך ישכחו.

אל תלך לצבא כי לאף אחד אין זמן ממילא להתעסק איתך. שר הביטחון שלך עסוק בלשמש בדיחה במישרה מלאה, שר האוצר שלך עסוק בלגנוב את הקופה, ראש הממשלה שלך עסוק בלהיות לא פופולרי. את מה שבאמצע אתה רואה ברחובות שלידך, בקניונים, בהריסות חוף הים. המדינה הזו לא תשרת אותך בשום עתיד נראה לעין. אין שום סיבה שתשרת אותה עכשיו. זו פשוט השקעה גרועה.

אל תלך לצבא כי זמן הוא הנכס הגדול ביותר שבו אתה מחזיק כרגע. אם זמן הוא כוח הכבידה האמיתי שכולנו כבולים אליו, בצה"ל אין כוח כבידה. לאורך הסדיר אתה מרחף בחלל נטול זמן. לא משנה מה ואיך תעשה היום, מחר, בעוד חודש. משנה רק דבר אחד: מתי כבר יחלפו שלוש שנים. קיום ללא זמן הוא קיום ללא משמעות. ואתה בדיוק בשלב שבו אתה מחפש משמעות.

אל תלך לצבא כי הצבא לא באמת צריך אותך, ואתה בטח שלא צריך אותו.

 ***

ואולי, יודע מה, לך לצבא. אל תוותר. אתה עשוי להכיר שם את אשתך, או לפחות כמה מהחוויות הרומנטיות היותר פסיכיות שייצא לך להתנסות בהן לפני שתכיר את אשתך. כנראה שתכיר שם גם כמה מהחברים הכי טובים שיהיו לך אי-פעם, או לפחות כמה מהיותר פסיכיים שייצא לך להכיר לפני שתכיר את החברים האמיתיים שלך.

בשנה אחת בצה"ל תלמד על עצמך יותר ממה שלמדת ב-18 השנים הקודמות. תכיר את גבולות הגיזרה הפרטית שלך – הנפשית והפיזית. כעבור שלוש שנים תדע שאתה חי כאן כי הרווחת את זה, כי נתת את חלקך גם אם לא היית חייב, ואף אחד לא יכול לקחת ממך את זה או לטעון שלא מגיע לך חלק בתמורה. כי צה"ל יעביר לך מספיק שיעורים שהחיים בחוץ פשוט לא מעבירים, בטח לא בזמן קצר כל כך, בטח לא ביעילות כזו. כי תלמד להישאר רגוע, להישאר ער, להישאר בחיים. כי תלמד לירות באנשים ולישון בהליכה – שתי מיומנויות שיתבררו כנחוצות אחרי שתיוולד בתך הראשונה. לך לצבא כי כולם מסביבך אומרים לך ללכת. הם לא בהכרח צודקים, אבל בגילך אתה פשוט לא מסוגל עדיין לעמוד מול כולם בו-זמנית, וזה בסדר.

אני זוכר את עצמי בגילך, צועד במורד רחוב חיפאי בדרך לאיזה משרד ממשלתי שבו התכוונתי לשאול – כמה תמים מצדי – אם יש דרך לשחרר אותי מהשירות, כי אני לא יכול לעזוב עכשיו הכל לשלוש שנים, כי החיים בוערים בי, כי אני צריך להתחיל הכל, לתת גז, לטרוף את העולם, ליצור, לכבוש, לרגש, לראות הכל, ויהיה לי קצת בלתי אפשרי לחכות עם זה שלוש שנים. ואז, רגע לפני שנכנסתי למשרד הממשלתי ההוא, עצרתי, חשבתי לרגע, ובסיומו נסוגתי, יצאתי מהבניין, נסעתי הביתה והתגייסתי. פשוט הבנתי שאני לא מסוגל לסרב. פשוט אין בי את הכוח להתנגד לנורמה, לאמא, למשפחה, לחברים, לכל מה שנדמה כקריטי כל כך לאנשים סביבי. הייתי חלש מדי, חסר ביטחון, והברזה משירות סדיר נראתה אז כמו הכרזה על המרת דתך לאיסלאם והצטרפות לתא אל-קעידה רדום; כפירה כפויית טובה בכל מה שניתן לך, בכל מה שסביר, בכל מה שקדוש. לא יכולתי לעשות להם את זה. פשוט לא היה לי הכוח הנפשי. הלכתי לצבא.

אם אני מתחרט? לא, אבל אולי אני צריך. צבא זה קצת כמו להביא ילדים: אתה לא מתחרט על זה – בטח שלא בקול רם – אבל אולי לפעמים, בשקט, בינך לבינך, אתה קצת מתחרט. בכל מקרה, מכיוון שחייך אחרי השירות (והילדים) שונים כל כך מאלו שלפני, אין בכלל טעם להשתמש במונחים חד משמעיים כמו חרטה. אתה יודע רק שהכל השתנה לחלוטין. שחייך ההם הסתיימו, ושחיים אחרים ניתנו לך במקומם.

החיים האחרים שלך ממתינים לך ברגע זה באפסנאות. הם לא בהכרח טובים או רעים יותר, הם פשוט אחרים. זו פנייה חדה לכיוון בלתי ידוע, ואתה בגיל שבו פניות חדות עדיין אפשריות, רצויות, כמעט הכרחיות. לך לצבא כי אושרי כהן לא הלך. לך כי בסיומו תהיה אזרח טבעי ובוטח במקום המסובך הזה ששמו חייך. לך כי כולם הולכים, גם אם כבר לא כולם הולכים. לך כדי להפוך שותף שווה-זכויות במשרד ישראלי את החבר'ה ושות'. ואם כל זה לא מספיק: לך כדי להתגעגע לאמא כמו שלא ידעת שאפשר. לך כדי לחזור הביתה. לך כדי לדעת מה זה בית. כי גם המחנה, אגב, הוא ביתך. שמור עליו.

(פורסם ב-30.3.2007)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s