כבר ניצחתם

ב

כבר ניצחתם

האמת, אני שמח שמירי רגב הכריזה על מלחמת תרבות, כי כבר הרבה זמן שאני מרגיש מקופח תרבותית, וסוף סוף מישהו שם למעלה מקשיב לי. מי יודע, אולי משהו יזוז, למרות שקשה לי להאמין שאחרי שנים שבהן הונצחו פערים כה עמוקים לרעת האוכלוסיה שעליה אני נמנה – ישראלים חילונים עם טעם מערבי במוזיקה וקולנוע ורצון עקרוני שיהיה שקט בין שתיים לארבע – משהו משמעותי באמת ישתנה.
אני לא צוחק. אנחנו מקופחים. הילד שלי, למשל, מתוקצב על ידי המדינה ומערכת החינוך ב-18 אחוז פחות מאשר ילד בחינוך הממלכתי-דתי. היישוב שלי במרכז הארץ לא נהנה מתקציבי העתק של החטיבה להתיישבות – בטח לא כמו, נאמר, התנחלות בית-אל, שקיבלה ב-2014 מהחטיבה סכום נאה של 51 מיליון שקל. אף אחד לא סולל למעני כבישים עוקפים (עוקפי פקקים, במקרה זה), אף אחד לא מתגעגע למטבח שלי בתוכניות בישול (זה תמיד געגועים לסבתא מרוקאית, שמתם לב? לסבתא רומנית אף אחד לא מתגעגע בפריים-טיים. אין סיכוי שזה יכניס אותו לנבחרת), ואף אחד לא נותן פרס ישראל למועמדים הפרטיים שלי: מתי כספי וחוה אלברשטיין.
יותר מזה: אני אשכנזי מדי בשביל הילדים שלי. הם מפחדים מזה עוד לפני שהם יודעים לקרוא לזה בשם. והם מתחילים להעמיד פנים שהם משהו אחר. כי הסביבה שבה הם גדלים – אפילו כאן, במובלעת החילונית-שמרנית שבה אני גר – משדרת להם שמוטב שיהיו קצת יותר (במילותיה של רגב, אין ברירה) מזרחים. ערסים קטנים. בבית הספר הם מנגנים לעצמם את להיטי הפח של עומר אדם ודורון מדלי. את ה-ח' הם הופכים, במכוון, לגרונית. במשחקי כדורגל מול ילדים משכונות, ובכן, בסטונריות יותר, הם עושים מאמץ כמעט מעורר חמלה עם תנועות ידיים וגוף שהם מזהים כנכונים עדתית לסיטואציה. ובבוקר, בדרך לצחצוח שיניים, הילד שלי שר: "פה זה לא אירופה, פה זה ישראל, תתחיל להתרגל" – עוד המנון נחות של דורון מדלי המלמד אותו ש"מבראשית ברא אותנו מופרעים/ אמריקאים עם כבוד של ערבים".
כל התנהלותם של ילדינו כמו אומרת: אל תקפחו אותנו רק כי ההורים שלנו לא ידעו טוב יותר ונולדו אשכנזים; אנחנו טובים מהם. אנחנו שייכים לכאן. התמזרחנו. ושמעתי כבר סיפורים אמיתיים על ילדים מעיר דרומית שהמציאו לעצמם שם משפחה שיישמע קצת פחות אשכנזי, רק כדי לא להיחשד בגרוע מכל.
חבל שמירי רגב לא מקשיבה לילדים. הם הברומטר הכן והאמיתי ביותר. והילדים יודעים את מה שרגב מסרבת לדעת: ש"מלחמת העצמאות המזרחית" שלה הסתיימה מזמן, ובניצחון גורף. ברכותיי, מירי, את מוקפת בתרבות "מזרחית", צאי כשידייך מורמות ותני בכפיים.
אבל לא; רגב מעדיפה לחיות בעולמה הדמיוני – עולם הקיפוח התרבותי הנצחי. עולם שבו ישראל תקועה עדיין בשנות החמישים, סלאח שבתי תקוע בגרונה והשעה היא שנות החמישים ודקה.
עולם שבו הרדיו לא מנגן לפחות 50 אחוז מוזיקה ישראלית (כולל תחנה שמנגנת רק מוזיקה ישראלית), והמוזיקה הישראלית לא כוללת אינספור להיטים ים-תיכוניים (או כמו שרגב תעדיף: מזרחיים); עולם שבו אייל גולן הוא לא זמר השנה (לא משנה במה יואשם); משה פרץ הוא לא המאמי הלאומי (לא משנה כמה מס הועלם); רועי חסן איננו זוכה פרסים סדרתי (לא משנות שורות כמו "לא התאבלתי על קניוק ושרפתי את הספרים של נתן זך"); הרדיו הישראלי לא מזמין אתכם לבחור מדי יום בין החפלה של אליקו לג'ננה של דידי הררי; ותוכניות ריאליטי מוזיקליות הן לא מצעד אינסופי של סלסלנים חובשי כיפות.
מירי רגב חיה בעולם דמיוני שבו סרטי הבורקס לא הוכרו זה מכבר כקולנוע הישראלי המיתולוגי והפולחני מכולם; עולם שבו במאים לא לחלוטין אשכנזים כמו דובר קוסשווילי, שמי זרחין, בני תורתי, דורון צברי, יוסי מדמוני, יובל דלשד וסכנדר קובטי לא זכו, כולם, בפרס "אופיר".
מירי רגב חיה בעולם דמיוני שבו הקיפוח התרבותי שולט, ולא בגלל שהוא מתקיים במציאות; הוא לא. אבל רגב מתעקשת לחיות בעולם כזה מכיוון שהוא כדאי ורווחי לה, והוא למעשה העולם היחיד שבו מישהי כמותה מסוגלת לשגשג.
כי השד העדתי שעליו רוכבת רגב הוא אחד השדים הרווחיים בישראל אי-פעם. השד העדתי הוא רייטינג. הוא קולות בטוחים בקלפי. הוא הצבעה אוטומטית של חברי מרכז ונואשי פריפריה.
זו הסיבה היחידה שמירי רגב עובדת קשה כל כך כדי להשאיר את השד העדתי בחיים. והיא לא לבד בזה; קבוצה מצומצמת אבל נחושה של ישראלים שיש להם מה להרוויח ניצבת תדיר סביב מיטתו של השד העדתי הגוסס, מנשימה אותו, מחזיקה אותו מחובר למכשירים. רוב הישראלים עברו מזמן הלאה; עניין האשכנזים-מזרחים עשוי היה לגווע לאיטו מחוסר עניין לציבור, מההבנה שהזמנים השתנו, שכולם מתחתנים עם כולם, מעסיקים את כולם ומגיעים לאן שמגיעים על סמך כישורים, קשרים, נפוטיזם וקליקות סגורות, כמקובל בישראל. ושהכותרת לכל סוגי התרבות שנוצרת כאן אמורה להיות אחידה: ישראלית.
אבל האנשים שיש להם מה להרוויח ימשיכו לנפנף על הגחלים הכבויות של השד העדתי רק כדי להעלות מחדש להבות. אמנון לוי והסדרה המצליחה שלו על העדתיות; רועי חסן עם שורות נצחיות כמו "במדינת אשכנז אני מופלטה" (שיר מצוין, אגב, אל תטעו); קואליציית "לבי במזרח"; אריה – פתאום מכלוף – דרעי. ולפני כולם – כבוד שרת התרבות.
האנשים האלה מתפרנסים מהשד העדתי, והם לא יניחו לו למות. השד כבר הרוויח להם רייטינג, פירסום, יחסי ציבור אינסופיים, פרסים יוקרתיים; אתה לא מוותר על משהו כזה. אז מירי רגב יכולה להסוות את השד תחת מילים שנשמעות טוב כמו "חלוקה צודקת של משאבי תרבות", וזה בסדר גמור; החלוקה צריכה, אכן, להיות צודקת. אבל האם אינספור גופי תרבות מובילים בפריפריה ובמגזר הערבי מתחננים כרגע לתיקצוב ונענים ב"סליחה, נגמר, האופרה והקאמרי זללו הכל"? האם יש גוף אחד כזה? אז לפני שרגב מנפנפת בחלוקה צודקת – מאחדת את הקאמרי והבימה, מבטלת את הפילהרמונית ומקימה אלפיים תזמורות אנדלוסיות – אולי עדיף שתבדוק, קודם, שיש שם בחוץ למי לחלק. כי תרבות משמעותית לעולם תיווצר ותתקיים בעיקר בערים הגדולות – והמרחק מהפריפריה לת"א בישראל קטן במיוחד. יוצרים מהפריפריה מכירים ועושים את הדרך, ובקלות.
לא שזה משנה משהו לרגב. כי רגב הרי לא מחפשת באמת כניסה משמעותית בעובי הקורה; היא מחפשת כניסה משמעותית במובילי התרבות הנוכחיים – באשר הם "לבנים" (מילה שלה) – מתוך הבנה צינית ומחושבת של התוצאות בקופה הרושמת; הקלפי. מתוך הבנה כי תצטייר שוב כלוחמת נגד האליטות ותקטוף מצביעי פריפריה נוספים שמפלגתה לא תדאג להם לעולם.
אם לרגב היה איכפת באמת מתרבות, אם היה לה מושג, הייתם רואים בעמוד הפייסבוק שלה בתחילת השבוע, לצד הברכות החמות לרועי חסן – על שכתב פוסט תמיכה נלהב בה – גם ברכות לנורית הירש, שכתבה מצידה למעלה מאלף שירים עבריים (נניח "בשנה הבאה", "פרח הלילך", "אבניבי" ו"חשמל זורם בכפות ידיך") ועומדת לזכות בפרס ישראל. אבל לא; הירש, אני מניח, היא הגמוניה ישנה מבחינת רגב. לא מישהי ששווה לה קולות.
הילד שלי גדל על "דיג דיג דוג" של הירש. היום הוא כבר ב"תל אביב יא חביבי" של דורון מדלי. ניצחת, מירי. קאט דה בולשיט.

(פורסם ב-18.3.2016)

מודעות פרסומת

3 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. Levana Noy הגיב:

    אוחחחח שפתיים יישקו! כל מילה מלמיליאן 🙂

    אהבתי

    1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      כל מילה מופלטה

      Liked by 1 person

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אתה כל כך צודק

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s