אני רוצה לעלות לישראל.
אני רוצה להגיע בטיסה ישירה עם "אל על" מהארץ הישנה, הפחות טובה, שלי, ולנחות בישראל ולהרגיש שהגעתי הביתה. ושההתרגשות המיוחדת הזו בכל הגוף – שהיא קצת שונה מכל התרגשות קודמת שהתרגשתי – מופיעה מכיוון שאני סוף סוף במקום שבו אני אמור להיות.
אני רוצה להגיע לבית המיועד שלי בישראל – בטח בנתניה – ולהגיד לעצמי: וואו. רואים מפה את הים. לפחות מזווית מסוימת. דרך הבניינים. מאחורי שלטי הפח. אם מתעלמים לרגע מהררי האדמה והפסולת ליד אתר הבנייה. ממש רואים את הים.
אני רוצה לקום בבוקר ולחשוב לעצמי: אלוהים, המקום הזה פנטסטי – כל יום שמש! השמיים כחולים וכמעט אף פעם לא אפורים! חם בחוץ, אפשר ללכת עם קצר! כולם הולכים עם קצר. כולם לובשים מה שמתחשק להם – וכמעט תמיד מתחשק להם משהו ממש מינימלי ולא מחייב. איך אפשר לא לאהוב מקום כזה?
אני רוצה להיפטר מכל הז'קטים והמעילים המחויטים שלי. מי צריך אותם. אני רוצה להסתובב ברחוב הישראלי בטי-שירט וכפכפים ולהגיד לעצמי: וואו, המקום הזה כל כך חי. כל כך דינמי. כל כך סואן ואנרגטי. והבחורות – סליחה על הצרפתית שלי, אני מצרפת – או-לה-לה. יותר יפות מבכל מקום אחר בעולם, ואני אומר את זה על סמך שני המקומות שבהם הייתי.
אני רוצה לעלות לישראל ולחשוב שהישראלים מדהימים. כל כך ישירים. אמיתיים. נטולי בולשיט. רוצים משהו? אומרים לך. חושבים משהו? אומרים לך. לא חושבים שום דבר ולא רוצים כלום? אומרים לך.
ואיכפת להם מהכל! מהפוליטיקה שלהם, מהארץ שלהם, מהצבא שלהם, מהעתיד שלהם. הם יכולים לחיות מוויכוחים, לא כמו בארץ הישנה שלי – שאנשים היו פשוט מתים לאורך רוב חייהם.
אני רוצה לשבת, כעולה חדש, בבית קפה על הטיילת בתל אביב ולהזמין "הפוך" (מצחיקים, לא ככה קוראים לזה!) ולהגיד לעצמי שהם עושים כאן קפה איטלקי הכי טוב בעולם, ושהמקום הזה – עם הים והאופניים והשקיעה – פשוט יפהפה. ושאני בר-מזל כל כך על שהגעתי לפה. אני רוצה לאכול ארוחת בוקר ב"בנדיקט" ולחשוב שאין בשום מקום בעולם ארוחות בוקר כאלה. אני רוצה לשלם 100 שקל ולהגיד לעצמי שבכלל לא יקר פה, בטח יחסית ליורו.
אני רוצה לגלות חנות ספרים קטנה ונהדרת שבה מחזיקים מבחר מיוחד של ספרים בשפת-האם שלי – איזו הפתעה! – ומעדניה מקסימה שזוג המוכרים בה עלה כבר בשנות התשעים מהעיירה שליד העיר שלי, ומייבא לכאן את כל הדברים שאנחנו הכי אוהבים.
אני רוצה שאנשים יתלהבו מהעובדה שאני מדבר לפעמים בשפה זרה – והיא מקסימה בעיניהם והם תמיד אומרים שיום אחד הם ילמדו אותה. אני רוצה שאנשים יצ'פחו אותי בהתלהבות כשישמעו שעשיתי עלייה, ולפעמים גם ישאלו בצחוק: נו, וכבר התחרטת?
אני רוצה לאכול פלאפל, לנגב חומוס, לשמוע אייל גולן, להגיד "סבבה" ולהרגיש שאני הופך, בהדרגה, לישראלי. אני רוצה להרגיש שמצאתי את המקום שלי תחת השמש – ושזו השמש הכי עקבית בעולם. אני רוצה לדעת שאני מוגן תמיד, שהגעתי לנמל המבטחים של חיי, ושאנחנו צודקים; זו המדינה שלנו, לא של אף אחד אחר, ואין לנו שום סיבה להתנצל, להשתנות או לוותר. שום סיבה.

כעבור שלוש שנים

אני רוצה שאנשים יפסיקו לעשות עניין מהמבטא שלי או לחקות אותו בצחוק. בכלל, אני רוצה להיפטר ממנו וזהו. ואני רוצה, לשם שינוי – פעם אחת, מה יש – שיהיה פה שבוע שלם של חורף אמיתי, ותהיה לי הזדמנות להוציא את הז'קט הטוב שקניתי בזמנו לעבודה הראשונה שלי בארץ הישנה.
אני רוצה שיהיה קצת פחות חם. אולי הרבה פחות. אני לא מבין איך הם עומדים בחום הזה לאורך שני-שליש שנה. והלחות, אלוהים. מוות יומיומי קטן. אני רוצה ארבע עונות בשנה, או לפחות שלוש. זה לא הרבה לבקש, נכון?
אני רוצה שלפעמים, רק מדי פעם, הם יהיו קצת פחות ישראלים. לא הכל חייבים להגיד מייד. לא הכל מוכרחים לצעוק. לא על כל שטות צריך להתפרץ בזעם. לא כל זעם מוכרח להיגמר בקללות ואיחולי מוות. אפשר לזעום בנימוס. באיפוק. בחיי.
אני רוצה להסתובב ברחוב ולהגיד לעצמי רק פעם אחת: וואו, כמה שקט ושלווה. אין שום תחושת זעם ואלימות כבושים שרק מחכים להתפרץ. אין שום סכין שמחכה להישלף. וכמה אלגנטי הבחורות כאן מתלבשות! בעצם גם הבחורים.
אני רוצה לאכול ארוחת בוקר שלא עולה 100 שקל. למה הכל כאן יקר להחריד כל כך?
אני רוצה שאנשים כאן יפסיקו לשנוא – גם אותי – בעוצמות שרק גזענות בוטה מסוגלת להפיק. אני רוצה להפסיק לקרוא את הפוסטים בעברית בפייסבוק שלי. זה לא ייאמן, הם הורגים אחד את השני עם השילוב הזה של הסתה, שיטנה, מרירות וייאוש.
אני רוצה להפסיק לחשוב שהילדים שלי יתגייסו בגיל 18 כדי לשרת מצב שלא עומד להשתנות לעולם – אפילו ראש הממשלה כאן הבטיח לנו חיים על חרב נצחית בראש מורכן. אני רוצה לשכוח מהאזעקות בקיץ שבו רק הגענו, מהכניסה המבוהלת עם הילדים לממ"ד, מהפיצוץ שהחריד אותי ואת הילדים כשהלכנו ברחוב בחזרה מהים – עד עכשיו הקטנה מתעוררת לי לפעמים בצרחות – ובחדשות אמרו שזה היה על רקע פלילי..
אני רוצה להמשיך לראות את הים, אבל הם בונים עכשיו על קו החוף. מישהו באיזו ועדה אישר את זה. אני רוצה לשכוח מהיום ההוא לפני שבוע, כשהבאתי את הילד לבי"ס וראיתי ילד אחר מהכיתה שלו מחקה את המבטא הקל שלו רק כדי לגרום לכולם לצחוק.
אני לא רוצה לחשוב על המכתבים בדואר רשום מביטוח לאומי, שאני לא מבין מה כתוב בהם אבל יודע לראות את הסכום הסופי שהם דורשים ששוב אשלם. אני לא רוצה לחשוב על השעה וחצי בדרך לעבודה כל בוקר. על המחיר של הבית שחשבנו – אבל לא נוכל, אין סיכוי – לקנות. על הצפיפות והתורים והעצבים בכל מקום, כל הזמן.
אני רוצה לשכוח את האישה ההיא שנעמדתי לה לרגע בטעות, בלי להבין, בכניסה לחניה, והיא צרחה עליי בפנים מטורפות מזעם, "תחזור למקום שבאת ממנו". אני רוצה לשכוח את כל האנשים שצרחו עליי "תחזור למקום שבאת ממנו".
אני רוצה לחזור למקום שבאתי ממנו. או למקום אחר, שיזכיר אותו איכשהו. אני רוצה לשכוח – ולהשכיח מהילדים, אם אפשר – את המקום המסוכסך, ההרסני, האלים, הרותח וחסר התקווה הזה. אני רוצה להיות מאושר.
לא בטוח שמוכרחים לדעת שאתה במקום שבו אתה אמור להיות בשביל זה.

*

אני רוצה לראות את ישראל, פעם אחת, כמו עולה חדש. כמו שראו אותה אנשי העלייה הראשונה: היהודים שנמלטו ממצרים של פרעה והגיעו לארץ תחת הנהגה שהיו לה חזון ודרך – גם אם הדרך נמשכה 40 שנה והחזון התברר כמקום צחיח ובו כמה עמים עצבניים שלנצח יטענו שהם היו שם קודם.
אני רוצה לראות את ישראל כמו מי שמצא בית, ולא רואה רק את הסדקים, השברים, העובש והדחפורים שמאיימים למוטט את הבית.
אני רוצה להתאהב בישראל מחדש. אבל אני אצטרך כנראה לעלות לישראל כדי להיזכר במה בדיוק.