האנשים שלא יחזרו

צורות חיים שיצאו מחייךטוב, נגמר הטור של ארצי? אתם איתי? אז תנו לי להגיד לכם: פעם היו בי עוד אנשים, נותרו לי רק שמות. ולא סתם אנשים; אני מדבר על קבוצות אוכלוסיה שלמות שמילאו פעם את חיי, וכיום נכחדו מהם לגמרי.
אתם הרי יודעים איך זה אחרי שגמרתם להיות רווקים, התחתנתם עם נחירת לבכם והבאתם לעולם את הילדים הכי חמודים בעולם מאז הקודמים. אתם יודעים שכל הצורות החברתיות שהיו שם בשבילכם כשעוד הייתם לבד ונזקקתם למשפחה חלופית, לזוגיות זמנית, לנחמה על אובדן זוגיות זמנית – כל הצורות החברתיות האלה נעלמו מחייכם.
לא רק אנשים ספציפיים – כי אנשים תמיד נכנסים לנו לחיים, נשארים תקופה ואז יוצאים – או שאנחנו מראים להם את הדלת (או, במקרים מסוימים, קוראים לאבטחה). זה טבעי. זה קורה לכולנו. אבל במקביל קורה לנו עוד משהו: סוגי קשרים שפעם היו כל עולמנו פשוט נכחדים. אוזלים מהמלאי. דמויות שמילאו את עולמך כשעוד היית רווק, או אפילו זוג צעיר, פשוט אינן ניתנות להשגה יותר.
ולפעמים, כשאין לי משהו דחוף יותר לעשות – ותמיד יש – אני מזמזם לעצמי בראש את "In My Life" של הביטלס. זה שיר יפהפה, לא יודע למה הוא בחר להיטפל דווקא אליי – כבר התלוננתי עליו בעבר אבל הוא רק טען שהרסתי את חייו וחיי משפחתו – ובקיצור, השיר הזה מדבר על מקומות ואנשים בעברו של המשורר, לנון, שחלקם עדיין בחיים, אחרים כבר לא, אבל "בחיים שלי, אהבתי את כולם".
גם אני אהבתי את כולם, אבל הם לא יחזרו. והייתי רוצה לנפנף לשלום בפעם האחרונה לצורות החיים הבלתי נשכחות שיצאו מחיי:

* הידיד/ה הטוב/ה – זוכרים שהייתה לכם ידידה טובה? ממש טובה. אהבתם אותה כמו שאוהבים ידידה. שאיתה לא שוכבים. אולי – לקוראות שבינינו – היה ידיד. ידיד ממש טוב שאהבתן נורא. ושאיתו לא שכבתן. למרות שהוא די רצה – אתן עוד זוכרות את הלילה ההוא שבו הוא ניסה לנשק אתכן וכאילו חצי זרמתן אבל בסוף הצלחתן לעצור את זה ואמרתן לו: "די, אודי, זה רק יהרוס כל מה שיש בינינו". והוא השתכנע. או לפחות עשה את עצמו משוכנע.
אני זוכר את הידידה שלי. דיברתי איתה על הכל. הסתובבנו יחד בעיר וגם בחיפה. הצלנו אחד לשני סופי שבוע אבודים, ומדי פעם את החיים. הייו יחד במסעדות, בברים, במיון, בקפריסין, בסדר פסח אלטרנטיבי עם עוד חמישה ידידים שאיתם הכרזנו שעד כאן, אנחנו לא נשתף פעולה עם המנגנון הישראלי הדכאני של נסיעה פקוקה עד קריית אונו רק בשביל ארבע שעות של כירורגיה משפחתית ללא הרדמה. ידענו שלעולם לא ניפרד. שהחברות הזו תשרוד הכל. שזה לכל החיים.
הידידה הטובה שלי, להערכתי, בחיים. פעם אחרונה ששמעתי עליה היא בדיוק הכירה מישהו. אולי אני באמת צריך להרים לה טלפון מתישהו. להיפגש איתה. מעניין אם אהובתי תקבל בהבנה את העובדה שהידידה שלי חזרה לחיי. מעניין מספיק כדי לא לנסות לברר לעולם.

* החבר'ה – וואו, איך היינו מסתובבים יחד לילות שלמים, חמישתנו. איך ישבנו לילות שלמים אצל יוני בבית, מדברים על דברים שהשתיקה יפהפיה להם. איך חיכינו יחד לטכנאי של "תבל" שיבוא להתקין כבלים אצל חגי – הראשון מבינינו שהכבלים הגיעו לדירה השכורה שלו – ואז ישבנו בערך 18 שעות רצוף מול אם.טי.וי, לא מאמינים שזכינו בחיינו לנס הזה. איך הגענו יחד לאילת. למה הגענו יחד לאילת. והכי חשוב: איך חגי הכיר את אורית, ומשך חצי שנה הצלחנו איכשהו להתייחס אליה כאחת מהחבר'ה. אבל אז הם נהיו רציניים, ואז הם התחתנו, ואז כולנו – חוץ מקובי – התחתנו (קובי לא התחתן. הוא עדיין מחפש את האחת. לדעתי מדובר בדרוזית ששמה הפרטי הוא האחת, עדיין מחכים שהיא תיוולד), ומאז אנחנו נפגשים רק באירועים כמו הלוויה של אבא של יוני. באמת צריך יותר לוויות.

* חבר הנפש – הכרתם מזמן. ממש מזמן. ידעתם הכל אחד על השני. דיברתם על זיונים, משכורות, דכאונות, לבטים, טחורים, חיים, מוות, ומצב הביניים המשונה הזה של המתנה לפרק הבא של "תיקים באפלה". הוא היה שם בשבילך כשלא הצלחת להחליט, משך שנתיים, אם להתחתן איתה. אבל הוא גם עשה למענך משהו גדול בהרבה: הוא שיחק איתך פלייסטיישן משך ימים שלמים בזמן הקצר שבו היית באמת זקוק לזה (גיל 21 עד 29). בחתונה שלך הוא החזיק את החופה, הטבעת והכבוד העצמי שלך. אחר כך הוא התחתן בעצמו. לשניכם יש ילדים ואין יותר חברי-נפש; הנפש שלכם כבר לא צריכה חברים, היא צריכה שיניחו לה לנוח על כסא הנדנדה במרפסת ושלא יפנו אליה סתם ככה.
אז יש לך המון חברים אחרים שהכרת דרך הילדים – הם הורים של ילדים אחרים בסביבה – ואתה יכול להעביר עם החברים האלה אחרי-צהריימים שלמים מבלי שהם ינסו בכלל להתקרב לך לנפש. עדיף לך ככה. באמת. אם היית רוצים לדבר עם מישהו על דכאונות, לבטים, טחורים ומצב הביניים המשונה הזה של המתנה לעונה הבאה של מלחמה בעזה, היית כבר משלם כסף למישהו מקצועי.

* סבתא – היו לך שתי סבתות. ואז נשארה אחת. והיא הייתה לך עיר מקלט. והיא הייתה האוצר הסודי שלך. והיא הייתה עומדת בדירתה הקטנה ומבשלת לך את הדברים שרק היא ידעה לבשל ככה. והיא הייתה אומרת לפעמים את הדבר החכם ביותר שמישהו אמר לך בקשר לבעיה שלך. ונישקת אותה על לחיה הקמוטה בכל פעם שבאת והלכת, ואהבת אותה בדרך לגמרי שונה, טובה יותר, מאשר את כל השאר. והיא הייתה, איכשהו, עמוד שדרה נוסף שלך. היא פשוט הייתה שם. הרבה לפניך. חיכתה לך.
ואז, די במהירות, היא כבר לא הייתה. וההיעדרות שלה לא דומה לשום היעדרות אחרת; ההיעדרות שלה כל כך הרבה יותר נוכחת.

* מושא ההערצה/המנטור –
כי האיש שהערצת עשה בדיוק את מה שחלמת לעשות בעצמך. והוא היה כל כך טוב בזה. והוא הסכים – לא האמנת שהוא מסכים – להיפגש איתך לפעמים. לדבר איתך. לייעץ לך. לתת לך להרגיש את חוסר הניסיון וחוסר הסיכוי שלך.
אחר כך הפסקת להעריץ אנשים. ואחר כך התברר שהבנאדם ממש עשה את רוב הדברים שהמתלוננות ייחסו לו. פששש, לא ייאמן שהסתובבת איתו. איזה דרעק.

* חבר שלך ללהקה – אלוהים, הוא היה גיטריסט איום. ואי אפשר היה להתחיל בחזרה לפני שהוא גמר לפחות חצי שקית מהמריחואנה הרפואית שלו. דווקא היה לכם שיר אחד טוב. הוא היה של האיגלס.

* הכלב שלך – אימצת אותו כשהוא היה רק גור, ו-15 שנה אחר כך לא התחרטת כמעט אף פעם. הוא עשה למענך לא פחות מכפי שעשית למענו: נתן לך חיים טובים יותר. בסוף הוא גסס ומת ושבר את לבך. אבל לא נורא; היום יש לך כלב של הילדים. היצור הארור לא מפסיק להתגרד, לאכול לעצמו את הזנב ולנבוח בלי סיבה. רק עוד 13-14 שנה למאנייק.

(פורסם ב-11.3.2016)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s