ילדים זה אשמה.
מילים ולחן: אני. ביצוע: אני. מרגיש את זה חזק במיוחד בין: חול המועד פסח לחול המועד פסח שאחריו. ועכשיו, הו כן, זהו שוב חול המועד – הזמן הזה בשנה שבו האשמה שלי כהורה מלבלבת, ואז צומחת, ואז מגיעה למימדים מפלצתיים, כי אני מבין ששוב לא עשיתי למען ילדיי את מה שכל הורה טוב מוכרח לעשות:
משהו. איתם.
אני לא עושה איתם כמעט כלום מלבד להרגיש אשם בקשר לזה. מדי בוקר הם מתעוררים ליום נוסף של שום דבר, ואז מגיעה המטפלת שאליה אני מעביר את משכורתי קומפלט, ואז אהובתי ואני עושים את הדבר האחד שהוא גרוע יותר מאכילת חמץ בפיתה בחג:
אנחנו הולכים לעבודה.
מי הולך לעבודה בחול המועד? העבודה עצמה לא הולכת לעבודה בחול המועד. כבר כשאני מתקרב למשרד הנטוש אני רואה את העבודה נמלטת מפניי בריצה. "עזוב אותי, סוטה!" היא צורחת, "חול המועד עכשיו. אני אתלונן עליך".
אחר הצהריים אני חוזר מהעבודה (בסוף כפיתי את עצמי עליה), מוצא את הילדים מול הטלוויזיה (הם לא מזהים אותי כשהם מול הטלוויזיה. זו בעיה נוירולוגית מוּלדת ששניהם, מתברר, סובלים ממנה) ואומר לעצמי: בעצם בשביל מה הבאת אותם לעולם אם אין לך כוונה לבלות איתם, אי-פעם, ארבע שעות בפקקים לסחנה?
ואני מרגיש כמו הורה מזניח.
אני הורה מזניח כי הייתי כל היום בעבודה שמממנת את המטפלת שהייתה איתם כל היום. אני הורה מזניח כי לא לקחתי אותם לפסטיבל הצגות ילדים בחיפה, או לתיאטרון אורנה פורת, או ללונה-פארק בגני התערוכה, או למדעטק, לאגף הילדים במוזיאון, לבריכה השכונתית, לצפארי, לאייסקייט ולפארק מגלשות המים.
אני הורה מזניח כי אני לא האבא הזה שיעביר את חול המועד עם הילדים – שלו ושל 800 אלף הישראלים הנוספים שנמצאים כרגע על הכביש בדרכם לחורשת פקק – פשוט כי אני, אה,  נו…
אני לא רוצה.
כי אני מאבד את עצמי – את האני המקורי, הפרטי והשמח שלי, זה שעדיין מתקיים איפשהו בתוכי – במקומות ההמוניים האלה. וכי אני – לא יודע איך, יצא ככה – צריך לעבוד.
אז אל תהרגו אותי. האשמה כבר תעשה את זה. ואני אפילו לא זקוק לחול המועד כדי להרגיש אשם בעניין הילדים – החג הוא סתם תוספת סטרואידים נחמדה לאשמה היומיומית הרגילה שלי.
כי הרי הבטחתי לעצמי לקחת כל אחד מהילדים לפחות פעם בשבוע לאחר צהריים של כיף, אחד על אחד. ואני לא עומד בזה כי אני מעדיף לקחת את עצמי, לפחות פעם בשבוע, לאחר צהריים של סבל, אחד על הליכון עם כמה משקולות.
והבטחתי שאני אייצר להם זכרונות, ועוד לא סגרנו שום מקום לחופשת הקיץ – שהיא, כידוע, החברה המרכזית לייצור זכרונות (רצים בגשם סוחף ביציאה מפארק הקופים בהולנד! הילדה בוכה וצורחת על הידיים שלי! הילד מיילל שהוא רעב! המסעדה המומלצת מ"טריפ אדווייזר" מתבררת במרחק 800 מטר! נעצרים במקדונלדס! אחח, זכרונות שהם לא ישכחו לעולם כי הם כבר מזמן הדחיקו).
והבטחתי שאני אחשוף את הילד שלי לכמה שיותר גירויים, אפשרויות והרפתקאות. אז רשמתי אותו לחוגי כדורגל, כדורסל ואמנות – ואז הוא נטש את הכדורסל והאמנות, אבל היי, פעם בשבוע הוא בהחלט משחק כדורגל. והעולם שלו מלא באפשרויות והרפתקאות שעובר ילד בשם "ג'ינג'י" בסדרת טלוויזיה באותו שם שבה הוא בוהה משך שעות.
והבטחתי לעצמי שאני לא אתן לו לבהות במסכים יותר משעה ביום. ולא הצלחתי, בשום דרך, לאכוף את ההגבלה הזו, אז פניתי לפתרון הקיצוני מכולם: ויתרתי.
והבטחתי לעקוב אחרי כל לוחות המופעים בעיר ולקחת אותם לשמוע מוזיקה – גם של גדולים, מה יש. ואז התרגזתי על כל המיילים התכופים האלה מ"זאפה" ואמפי שוני ועיריית תל אביב שאליהם נרשמתי, וניתבתי אותם היישר לתיבת הג'אנק, כי בלאו-הכי הילדים לא מכירים שום דבר של אולארצ'יק.
ואני לא שרוע ליד הילדים שלי מתחת לשמיים פתוחים אי-שם – נניח בפלנטריום ברמת אביב – ומסביר להם על מפת הכוכבים. ואני לא לוקח אותם לספארי באפריקה, להמליס בלונדון ולליטוף צבי ים בסיישל תוך שאני אומר לעצמי: לעזאזל הכסף שאין, חשוב יותר לתת להם את החוויה.
ואני מרגיש אשם על כל זה, ועוד יותר אשם על שאני מרגיש אשם; כי אני לא אמור להרגיש אשם כל כך, אבל אתם – אני לא אנקוב בשמותיכם אבל אתם יודעים בדיוק מי אתם – נותנים לי להרגיש ככה. אתם, שמעלים לרשת החברתית שלי את כל הצילומים האלה שלכם עם הילדים בפסטיבל "אדום דרום" ובפסטיבל הצגות ילדים, ובאילת ובתאילנד ובדיסניוורלד ובאפריקה.
ואתן שם בפורומים האינטרנטיים של אמהות משקיעניות, שמקדישות את כל-כולכן להכנתה – במלאכת יד, בבצק סוכר, בפלסטלינה ובצבע – של אשמה עמוקה עבור כל שאר ההורים.
ואתם, שמעמיסים את הילדים על הג'יפון המשפחתי ולוקחים אותם בנון-שלאנט לשלושה ימים על חוף מכמורת (מה אתם עושים איתם שלושה ימים על החוף? תופסים סרטנים שפירים?).
כולכם; כל האנשים שמייצרים את העידן הזה שבו הורים מוציאים זה לזה את העיניים ויגרמו לי להרגיש שבלי קשר למה שעשיתי או לא עשיתי עם הילדים – אני אשם, כי זה רחוק מלהיות מספיק. ותמיד, בסוף, מעל כולנו תהיה "אמא נמרה" הפסיכו-אמריקנו-אסיאתית שהכריחה את הילדות שלה לנגן שופן ולצייר ואן-גוך 28 שעות ביממה בלי ללכת לשירותים, והפכה אותן למצטיינות כל כך עד שהארוורד הגישה בקשה להתקבל אליהן. והילד שלי, עם החינוך וההשקעה הנוכחיים שלי, ייאבק כנראה להתקבל למכללת העמקים. באשמתי.
וככה קורה שבאחד מימי חול המועד, האשמה מכריעה אותי. אני חייב להיות קצת עם הילדים. להשקיע בהם. אז אני מבטל פגישה חשובה, קונה להם כרטיסים ל"זוטרופוליס" בתלת-מימד ומעמיס אותם, צוהלים, על המכונית. אני מנסה להתניע, והמצבר שובק מייד. אין מכונית.
כבר חודש שאני יודע שהמצבר שלי עומד למות, ובאופן טבעי זה קורה לו הבוקר – אני מניח שמדובר בסולידריות טיפוסית עם פרינס. הילדים מאחורה מייללים, ואני משתלט, בקושי, על פרץ של שינאה עצמית, מזעיק שכן שעוזר לי להתניע את הרכב עם כבלים, וממשיך היישר למוסך הקרוב, כדי להחליף מצבר.
השעה של הסרט חלפה, אז אני זורם עם הילדים לפיצריה סמוכה, ואנחנו בולסים פיצה על בצק מיוחד – איום במיוחד – לפסח, והם נהנים מכל רגע. ואז אני נכנס איתם, בצהלות, למנהרת שטיפת רכב, ואחר כך להרפתקאה הגדולה מכולן: לתת טיפ לעובד הזר שייבש לנו את הרכב.
אנחנו חוזרים הביתה ומשחקים מחבואים ורואים יחד סרט בווי.או.די, ואני אומר לעצמי: נו, אולי אתה לא כל כך גרוע. זה לא שההורים שלך עשו למענך הרבה יותר מלקחת אותך איתם למשרד בחול המועד – ותראה, בכל זאת יצאת די בסדר.
ואז מונית נעצרת למטה בחניה, ומשפחת נהרי – על ארבעת ילדיהם ודי הרבה מזוודות – נפלטת החוצה. חזרו שזופים מחול המועד בברבדוס. האמא מבחינה בי בוהה בהם ומנפנפת. "איך היה?" אני צועק. "חלום", היא צועקת בחזרה.
הורים איומים. מתי פעם אחרונה לקחו את הילדים לאיזו פעילות מעשירה באמת – נניח החלפת מצבר?